שלוש תזות

שלוש תזות:

במרכז התמונה יש מנחה, מנחה שפניה לכיוון המשחק שהיה, שהיה וזה אך נגמר. פיה פעור, עיניה רושפות גחלים לוחשות-רוחשות. ידיה של המנחה פרושות לצדדים, כמו עומדת לתאר-לשחק-לאפיין עוד רגע (שחייב להיות) מדהים. מדהים ולא מוכר, חדש, חדשני, רגע שלא היה כדוגמתו אבל שידברו עליו גם בעתיד. לשמאלה, על השולחן, מספר לא נתפס של ספרים, ספרי שיטה והרחבה שאספה לאורך השנים, צבא של כשלונות שהולכים ונערמים בעוד רגליה שלה – ובלא להסתובב – צועדות לכיוון הקיר החסר. יש שם לדבר הזה, לזרם הכשלונות שהולך ומצטבר: קמפיינים, שיטות, קבוצות, חברות וחברים. והיא מנסה להישאר באותו הרגע, ובכל זאת דברים כמנהגם תמיד.

"המסע" (The Journey) הוא משחק מתוסרט, הוא משחק שהתפקיד של כל שחקנית ושחקנית בכל אחת מעשרים ושבע הסצנות כתוב על נייר שנמצא למולה. סצנה אחר סצנה היא ממלאת אחר ההוראות, ובסופה של אותה סצנה מניחה את הנייר בצד ועוברת לנייר הבא, גם הוא עם הוראות. סארטר כתב במאה הקודמת כי "נידונו להיות חופשיים", ואין בעיני משחק שמדגים טוב יותר במה דברים אמורים: חופש דורש משהו ממנו החופש מתקיים, ואותה הגבלה דורשת שמשהו – דבר מה – יהיה אפשרי. במשחק הנוכחי זה החופש, ורק הוא, שהופך את המשחק לאפשרי. בלעדיו, אלה רק תפקידים "כתובים" על כמה עשרות עמודים.

הסתכלו נא על המשחק "מבוכים ודרקונים", על כלל המשחקים המתהדרים בשם הזה. מה משותף להם? אל תגידו מיד, בדקו! בדקו באמת, אחד אחרי השני. למשחק ששיחקתי לפני שנתיים ולמשחק שאת משחקת היום יש אינספור קווים מקבילים. ואם נוסיף גם את המשחק שלו, שהוא מתכנן, נגלה שחלק מקווי הדמיון נעלמים – ושחלק מתווספים, מתבהרים. ואם ניקח אחד המאפיינים, או שמא נוסיף אחד חדש, מתי משחק שכזה מפסיק להיות מבוכים ודרקונים? מתי הוא יותר מבוכים ודרקונים מכל מה שבא לפניו?

קריאה אינטנסיבית ואקסטנסיבית של שיטות משחק

            אני נוטה להאמין שלרוב הקוראות והקוראים של העמוד יש יותר מספר שיטה אחד בבית, סביר להניח שגם יותר משיטה אחת בבית. יותר מזה, אני אצא מנקודת הנחה שלרובנו יש היכרות עם יותר שיטות משיש לנו על המדף. מנגד, אציב טיפוס אידאלי נוסף – קבוצת אנשות בעלת היכרות, בין מרצון ובין שלא מרצון, עם שיטת משחק אחת. שיטה אחת בלבד. במונחי ההיסטוריה של הקריאה, יש לנו בטיפוס הראשון קוראות אקסטנסיביות, כלומר כאלו שעוברות (במונחים אנושיים) משיטה לשיטה ומספר לספר; ומהצד השני יש לנו את הקוראות האינטסיביות, שקוראות את אותה השיטה שוב ושוב ועל כן מכירות בעל פה כל פרט. עד פה, שום דבר יוצא מגדר הרגיל – אין ספק שיש מחיר לכל אחד מסוגי הקריאה, אבל רוב הזמן הקוראות-שחקניות חיות בשלום זו עם זו.

            ועם זאת, אני רוצה להתעכב מעט על הבדלי הקריאה הללו, ועל הביטוי שלהם בפרקטיקה. לתחושתי לא צריך אותי כדי להצביע על תופעת ה-"אנחנו משחקות מבוכים ודרקונים, אבל בלי החוק הזה והזה ואת החוק ההוא החלטתי להוסיף". המטרה שלי אינה להציג את ה"תופעה" הזו באור שלילי, להיפך – בעיני זו גישה לא פחות טובה ויעילה מהגישה שהעמוד עד כה ניסה להציג. הגישה ההופכית, האקסטנסיבית, מתאפיינת (ובעיני זה מחויב המציאות) לצורך מטרות תקשורת בהיצמדות כמעט "חסרת תקנה" לחוקים של המשחק השונה. נהוג לומר שאם ניתן לשחקנית פטיש, כל בעיה תהיה מסמר. אבל אם ניתן לאותה שחקנית ארגז כלים, סביר להניח שתשתמש בפטיש לאותן מטרות ובאותה הצורה – פחות או יותר – שמשתמשות בה השחקניות האחרות. בהמשך לעבודתו של פייר בורדייה, אבקש לטעון שכל אחת מקבוצות השחקניות מבדלת עצמה מהקבוצה השנייה, ויותר מכך – מנכסת לעצמה את המצב ואומרת "זו הזהות שלי". לכן יש שני מחנות.

ג'ון קים כותב בתקופת ה-RGFA שהשיח התיאורטי התפתח מתוך רצון ליצור שפה משותפת "כשהמשחקים הם בשיטות שונות". אין כל ספק בעיני שכדי שדבר כזה יתאפשר, צריכה להיות התחושה שגם כשאנחנו לא משחקות את אותו המשחק, שאפשר להשוות בינם, שאפשר באמצעות קנייה ופתיחה של ספר חוקים להבין לפחות חלק ממה שמתרחש בשולחן של השחקנית האחרת במחנה "שלי". השפה המשותפת שמצאו ב-RGFA היא השפה התיאורטית, כשהמוקד להשוואה היה ההכנות שמבצעת שליטת המשחק לפני הסשן. כשמרכז השיח התיאורטי בארצות הברית עבר לרון אדוארדס, המוקד לדיון היה השיטה, בתחילה במשמעות של ספר החוקים, ורק מספר שנים לאחר מכן במובן של מנגנוני קבלת החלטות מופשטים יותר. ועדיין, לאורך כל תקופת הפורומים הגישה הייתה "הרבה שיטות אבל לשחק כפי שרצתה יוצרת המשחק".

            מנגד, האינטנסיביות לא נדרשות לשיח שכזה – הוא כללי מדי, ולא משקף (רק נזכיר את הרשומה מ"משחק בתיאוריה" שנושאה היה שמבוכים ודרקונים היא ז'אנר בפני עצמה, ושכל השיח התיאורטי לא רלוונטי לה). השיח האינטנסיבי מאפשר עבודת פרשנות הרבה יותר משמעותית, שכן לכולן ברור שמשחקים באותה השיטה ופחות או יותר על פי אותם הכללים. בניסוח אחר, שקו הדמיון רחב יותר מלכתחילה. במקום אחר טענתי שיש יותר הבדלים בצורה בה משחקות שחקניות "מבוכים ודרקונים" מאשר ההבדלים בין הצורות בהן משחקות שחקניות של "הרבה שיטות אבל לשחק כפי שרצתה יוצרת המשחק". במובן מסוים זה טבעי, או לפחות לא מאוד מפתיע. במובן מסוים מבוכים ודרקונים או עולם האפלה הן באמת ז'אנרים בפני עצמן.