שלוש תזות

שלוש תזות:

במרכז התמונה יש מנחה, מנחה שפניה לכיוון המשחק שהיה, שהיה וזה אך נגמר. פיה פעור, עיניה רושפות גחלים לוחשות-רוחשות. ידיה של המנחה פרושות לצדדים, כמו עומדת לתאר-לשחק-לאפיין עוד רגע (שחייב להיות) מדהים. מדהים ולא מוכר, חדש, חדשני, רגע שלא היה כדוגמתו אבל שידברו עליו גם בעתיד. לשמאלה, על השולחן, מספר לא נתפס של ספרים, ספרי שיטה והרחבה שאספה לאורך השנים, צבא של כשלונות שהולכים ונערמים בעוד רגליה שלה – ובלא להסתובב – צועדות לכיוון הקיר החסר. יש שם לדבר הזה, לזרם הכשלונות שהולך ומצטבר: קמפיינים, שיטות, קבוצות, חברות וחברים. והיא מנסה להישאר באותו הרגע, ובכל זאת דברים כמנהגם תמיד.

"המסע" (The Journey) הוא משחק מתוסרט, הוא משחק שהתפקיד של כל שחקנית ושחקנית בכל אחת מעשרים ושבע הסצנות כתוב על נייר שנמצא למולה. סצנה אחר סצנה היא ממלאת אחר ההוראות, ובסופה של אותה סצנה מניחה את הנייר בצד ועוברת לנייר הבא, גם הוא עם הוראות. סארטר כתב במאה הקודמת כי "נידונו להיות חופשיים", ואין בעיני משחק שמדגים טוב יותר במה דברים אמורים: חופש דורש משהו ממנו החופש מתקיים, ואותה הגבלה דורשת שמשהו – דבר מה – יהיה אפשרי. במשחק הנוכחי זה החופש, ורק הוא, שהופך את המשחק לאפשרי. בלעדיו, אלה רק תפקידים "כתובים" על כמה עשרות עמודים.

הסתכלו נא על המשחק "מבוכים ודרקונים", על כלל המשחקים המתהדרים בשם הזה. מה משותף להם? אל תגידו מיד, בדקו! בדקו באמת, אחד אחרי השני. למשחק ששיחקתי לפני שנתיים ולמשחק שאת משחקת היום יש אינספור קווים מקבילים. ואם נוסיף גם את המשחק שלו, שהוא מתכנן, נגלה שחלק מקווי הדמיון נעלמים – ושחלק מתווספים, מתבהרים. ואם ניקח אחד המאפיינים, או שמא נוסיף אחד חדש, מתי משחק שכזה מפסיק להיות מבוכים ודרקונים? מתי הוא יותר מבוכים ודרקונים מכל מה שבא לפניו?