קנודפונקט I

עברו ארבע וחצי שנים בין האייקון הראשון שלי לפעם הראשונה שהנחיתי בכנס. נהגתי לומר שיש לי עוד הרבה ללמוד, להתפתח, אבל אחד מהדברים שחזרו שוב ושוב היה הפחד שאנחה משחק גרוע (על אחת כמה וכמה אם אנחה לאחד או אחת מאותן המנחות שהערצתי במשך שנים) ואשרוף את עצמי. אז דחיתי את היום שבו אנחה, דחפתי הרחק את הרגע בו איאלץ להיחשף. נהגתי לומר לעצמי שיום יבוא ואבצע את המעבר הזה – כשאגיע לגיל שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה – וכל פעם מחדש היום נדחה.

            מה שעשה את השינוי היה שבאיזשהו שלב הרגשתי שאין מה לעשות, אם לא אנחה בכנס הקרוב (הקרוב דאז) לא אוכל להביט על עצמי במראה. הפלייטסטינג הראשון היה מוצלח, וכשהגעתי לכנס להריץ נרשמו בדיוק שלושה אנשים, אחד מהם היה גם בפלייטסטינג. היו לי שני מקומות ריקים. המשחק, כמצופה, לא זכה להרצה טובה (בהרצות הבאות הוא זכה לתגובות נלהבות יותר), אבל ההרצה הבינונית הזו אפשרה לי להבין שאפשר לא להצליח בפעם הראשונה ועדיין לא להישרף על המוקד. מבחינתי זה היה גילוי, אולי אפילו הארה.

            תומאס ברנהרד כותב שהתפקיד של הספר הבינוני הוא לגרום לנו לרצות את הספר הבא, מייצר לנו משהו לשאוף אליו, לקוות לו, עוזר לנו להבין מה חסר ומה צריך להשלים. במובן מסוים, בעיני אפשר לומר את זה גם על המשחק הבינוני: המשחק שהנחיתי אז אפשר לי להבין טוב יותר (וזה לא שהייתי עילוי בתחום, שלא יהיה ספק בעניין) מה ההבדלים בין זירה לזירה, אפשר לי להבין מה מצופה ממני ולמה אני מצפה מהקבוצה במשחק הבא. היא גם נתנה לי את התקווה, אולי אף גרמה לי להאמין באפשרות התגשמותה, שדבר כזה אפשרי.

            הרשומה הזו מבקשת לצעוק בעד משחקים בינוניים. היא בעדם לא מפני שיש בי הרצון לוותר על הצד האמנותי שאני כל הזמן בשאיפה אליו, אלא דווקא מפני שאני בשאיפה לצד האמנותי. האמנות צריכה את הבינוני כדי לבדל, אולם האמנות גם צריכה את הבינוני כדי להכניס דם חדש (פרסונלי, רעיוני, אולי אף סגנוני). לרוב, המשחקים החדשניים ביותר הם הבינוניים – נסיונות שהצליחו פחות, לעיתים, אולם גם משחקים שאיתרע מזלם ונפלו על חוסר כימיה וקשיי תקשורת אחרים (מדוע להבדיל בין שני הסוגים? כי לא תמיד זה באשמת אדם בודד).

            הרשומה הזו מבקשת לצעוק בעד משחקים בינוניים גם מפני שיצא לי להכיר את הלחץ, גם מהצד שלי וגם מהצד של מנחות ומנחים שפנו אלי לאורך השנים. משחק תפקידים, כדי להיות אמנות (וכדי להיחשב אמנות), צריך להיות לא רק אמנות, צריך לאפשר מקום למשחקים שאינם אמנות, צריך לא להכריח אותנו לעשות אמנות. אבל יותר מהכל, משחק תפקידים כדי שיהיה אמנות, כדי שיוכל להמשיך להיות אמנות, צריך גם לזכור שהוא לא מחוייב ליצור אמנות טובה, שלמעשה רוב האמנות שייצור לא תהיה אמנות טובה. ושזה לא דבר רע.

            זה רק דרך עבודה של אמנות לא מושלמת שאפשר ליצור את הדבר הגדול הבא, וגם יש לומר שיצירה של אמנות מושלמת לא רק שבלתי אפשרית אלא גם מזיקה. לשאוף למשימה הבלתי אפשרית הזו זה דבר אחד, והוא הרבה פעמים חשוב ואקוטי. זו לא הדרך היחידה, ואסור שתהיה הדרך היחידה.

- -

בימים אלה מתקיים בדנמרק הכנס קנודפונקט, כנס התיאוריה הבינלאומי המרכזי. כאות מחווה, רשומה זו והרשומות הבאות ייכתבו בהשראת ההרצאות המקדימות בכנס, רשומה על כל הרצאה.