קנודפונקט II

ההבדל בין קומדיה לטרגדיה הוא דק, כל כך דק שניסיון לא מוצלח לעשות את האחד עשוי להפוך לשני. טרגדיה, עם זאת, היא משהו שקהילות משחקי התפקידים בעולם יחסית מצטיינות בו (או שלכל הפחות, שהן יודעות פעמים רבות לעשות אותו). קומדיה היא עסק הרבה יותר מסובך.

            קיימת תפיסה שצחוק הוא דבר אוניברסלי, ובהרבה מובנים כולנו צוחקות וצוחקים כל הזמן, מכל מני דברים. אולם צחוק הוא לא קומדיה, בדיוק כפי שבכי או נאום מלא פאתוס אינם טרגדיה. קומדיה נחשבת, על ידי חלק מאושיות התיאוריה בארץ, כז'אנר המסובך מכל. יכול להיות שחלק מהעניין הוא שיותר קל לחוש אמפתיה במשחקי תפקידים מאשר סימפתיה, יכול להיות שזה מפני שהמשחקים איטיים יותר, אולי פשוט כי הרצינות שבה צריך לשחק משחקי תפקידים – המשחק של הילד, לפי ניטשה, המשחק שיש לקחת ברצינות שהוא אי הלקיחה ברצינות של העולם – מונעת מאיתנו את השחרור של הקומדיה. פרויד, הרי, טען שהצחוק והבדיחה הם רגעים שבהם ההגנות שלנו נחלשות ונחשף משהו מהפנים, וזה לא תמיד קל לחשוף. יכול להיות שגם זו סיבה לקושי, הפחד מלהיחשף, הפחד מלחשוף את אותם מקומות שלא עולים בקנה אחד עם כללי החברה והקבוצה, ובהקשר זה אין ספק שלהיותנו במשחק התפקידים גם קהל וגם שחקניות ובימאיות ותסריטאיות (או כל קבוצת סופרלטיבים אחרת מדויקת יותר או פחות) – גם לאלו יש משקל.

            קומדיה, בהתאם, דורשת אמון, אמון שקשה מאוד ליצור במשחק חד פעמי בסביבה לא מוכרת, אמון שגם דורש כימיה. נתקלתי אתמול, במהלך שיטוטי בקבוצה בין לאומית של לארפים, במשפט כי "מדי פעם אני מוצא חוסר כימיה כשימושית לקשרים מסוימים בין דמויות, כל עוד אני עדיין מרגיש אמון בשאר ותחושה של בטחון מבחינה רגשית". בהרבה מובנים, בעיני, המשפט הזה מבטא הרבה ממה שכתבתי עד כה ברשומה: הצורך באמון, כמובן, אבל גם ההפרדה בין הדמות לשחקנית במידה מספקת לצורך סימפתיה.

            אפשר, עם זאת, להקדיש עמודים שלמים למילה הראשונה, ככל שזה תלוי בי. "לפעמים". לפעמים מניח כלל, משהו שהוא שאר הזמן. הוא מצביע על היציאה מהשגרה, על המרחק מהשגרה שלעיתים יש צורך ללכת בו כדי להגיע לרגע הקומי, הרגע שמשליך על הכלל. אחד מהכללים של עולם האגדות זה שהכל מתרחש בשלשות, כדי שתיווצר תבנית ואז יהיה מן האפשר לשבור אותה. העניין הוא שגם שבירת התבנית היא חלק מהכלל, גם היא חלק מהמשחק. אנחנו מצפות ל-sometimes של אותו המגיב. אנחנו בונות עליו. קנת' הייט כתב על אימה ומשחקי תפקידים בזמנו שכל הקבוצה צריכה לרצות לפחד כדי לפחד ממשחק אימה. יכול להיות שכל הקבוצה צריכה לרצות בקומדיה כדי שתהיה קומדיה, גם אם לא בהכרח כתוצאה מהליך של תיאום ציפיות. סביר להניח שלא כתוצאה מתיאום ציפיות מפורש, על אף שאולי מכזה של הצבת כללים ונורמות, אולי אף כזה שנוצר תוך כדי משחק ("אני מדבר כדי לגלות מה אני מרגיש", יטען הפילוסוף הנודע ויטגנשטיין).

            ובכל זאת, sometimes. ובכל זאת, "חוסר כימיה". כדי שיהיה חוסר כימיה, צריך שיהיה ניסיון ליצור כימיה. יכול להיות שבהחלט נדרשת, ולו לרגעים ספורים כימיה של ממש: אחרי הכל, אם אין כימיה מלכתחילה, לא ייווצר שום דבר, לא תהיה אינטרקציה, בסיסית ומוגבלת ככל שתהיה. וחלק מיצירה של כימיה זה גם להיות מודעות לגבולות שלה, למתי צריך לקטוע אותה בשביל לקיים כלל שרירותי וקומי. לפעמים, חלק מהזמן, פעם יותר ופעם פחות, צריך במסגרת הגבולות לשבור גבולות. אולי בשל כך קומדיה מלאה בכל כך הרבה היפוכים ומשחקים על פנטזיות בלתי אפשריות.

- -

רשומה זו נכתבה בהשראת ההרצאה השנייה מההרצאות המקדימות לקנודפונקט, כחלק מסדרה של רשומה בעקבות כל הרצאה.