קרן בראד - קשרים ורצונות נוצרים ביחד

אם הייתן שואלות אותי לפני שנה "מה יותר חשוב, רצון או קשרים", בלי לחשוב פעמיים הייתי עונה שקשרים. הרצון היחיד שהיה לי, או לדמויות שלי, היה לקיים אינטראקציה עם שאר העולם. כמה שיותר אינטראקציה זה יותר טוב, כמובן, ושתכלול הרבה דיבורים. האמונה שלי הייתה, ועודה, שאי אפשר לדבר על דמות יחידה, תמיד צריך להיות קשר – לעוד דמות, לעוד אספקט של העולם, אפילו לממד הזמן (לבנות לו תכליתיות, למשל). זו הייתה אמונה כל כך חזקה שבתחילת משחק כל דמות שלי הייתה מגיעה עם שלושה עמודי רקע ועוד שניים-שלושה עמודים של קשרים. את רובם לא ציפיתי לפגוש במשחק, אבל מה שחשוב היה שהם שם: קבוצה של ניצבות ודמויות רקע שרק מחכות, ממתינות, להזדמנות להפוך לדמות משנה. שם כבר היה להן, כמובן. וגם מניירות, וסגנון דיבור, אפילו נושאים נפוצים לשיחה.

            חצי שנה אחורה, קראתי מאמר. כבר לא זכור לי איזה, וזה לא משנה במיוחד. אבל אחריו, משחקי "פחות ויותר", "עיקרי ומשני", נראו לי – לעיתים קרובות ממש, גם אם לא תמיד – עניין מיותר, בזבוז של זמן, הסטה מנושא הדיון במשחק. לפני שלושה שבועות קראתי מאמר נוסף, לקראת סדנת מחקר בלונדון. מאמר של קרן בראד, פילוסופית אמריקנית וחובבת (עם תעודות) של נילס בוהר. בכל מקרה, הייתה לה תזה מאוד פשוטה: intra-action, היא קראה לה. אובייקטים וקשרים נוצרים ביחד, אבל רק ביחד. למעשה, היא טענה, חומר – כך הוא נוצר. היא קראה לזה "פרפורמטיביות פוסטהומניסטית", כי היא אקדמאית, אבל הרעיון הבסיסי נשאר. רצון וקשרים נוצרים ביחד, אבל רק ביחד.

            נגיד קייטי מחפשת שמישהי או מישהו יקשיבו לה. על אחת כמה וכמה אם היא בוכה. הרצון הזה של קייטי מייצר ציפייה מהעולם. ציפייה לגבי אירוע עתידי, שבו מישהי תקשיב לה. אבל הרצון לא יכול להתקיים בלי הקשר הזה: אם קייטי לא משפיעה עם הרצון שלה *על העולם*, לא תתעורר שום סצנה של הקשבה ויהי מה. ולהיפך, אם קייטי מחזיקה בקשר למר ג'ונסון אחד, חייב להיות שם רצון או שהקשר לא ימומש. אבל הדברים האלה באים ביחד. לרצון אין משמעות בלא הקשר, לקשר אין משמעות בלא הרצון. אין פה פחות ויותר, יש פה פרפורמטיביות שונה מעט.

            ודאי יטענו כנגדי שיש פה בלבול בין תוך משחק לחוץ משחק, בין המרחב השולחני למרחב המדומיין. אני אטען כנגד כך. אני אטען שעל אף הטענה הנפוצה שהדמות היא לא יותר ממסכה, או שמלה, או נעליים שמגיעות אלף שנה מהעבר, בסופו של יום לנעליים הללו יש רצון משלהן בדיוק כמו שיש להן קשרים אלי ואל כל מה שמסביב. הנעליים הללו, כשאנעל אותן אשתנה, אתנהג אחרת. המסכה שנקראת קייטי, היא לא רק חושפת צדדים אחרים בי: היא גם מעוררת דברים שמעולם לא היו שם. בכנות, מייק פוג'ולה – מנסח מניפסט הטורקו למשחקי תפקידים אימרסיביים – עלה על זה קודם.

            ועדיין, בסופו של יום, אלה רצון וקשרים שנוצרים ביחד, רק ביחד. אין עולם בלי דמויות שרוצות לפעול בו. אין מעשה דיפלומטיה בלי מערכת קשרים ל"עולם" שמצפה להחלטה הסופית. לעיתים העולם הזה אפילו מתערב, משתמש במנחה ככלי. המחיר של לדבר על רצון לדמות הוא שגם לשאר העולם יש רצונות (בלא אפליה בין סוגי ישויות). המחיר של לדבר על רצון לדמות הוא שחייבת להיווצר מערכת קשרים שמעגנת את הרצון. וכאמור, שני אלה מתרחשים ביחד – גם ריבוי הרצונות וגם ריבוי הקשרים.