התחלות ראשונות - תולדות התיאוריה I

לאחרונה נשאלתי במספר וריאציות שונות מה היא "תיאוריה של משחקי תפקידים". שני הפוסטים האחרונים ניסו לטעון מאוד בפשטות שהגדרות הן לא התשובה לשאלה שכזו, וכן גם שהיעד הוא לא הבנה מלאה. במקום, טענתי, התשובה צריכה להיות היסטורית. לכן, באופן טבעי, כדי לענות על השאלה "מה היא תיאוריה של משחקי תפקידים" אין אלא לחזור להתחלה-התחלה ולהתחיל לבנות משם. זה מה שננסה לעשות בסדרת הפוסטים ה(כמעט) ראשונה שלנו.

            והסיפור, בהתאם, מתחיל אי אז בשנת שבעים וארבע, עת יצאה הקופסה הראשונה של "מבוכים ודרקונים", שמפורסמת בין השאר על כותרת המשנה "חוקים לקמפיין קרבות ימי ביניימיים פנטסטיים, שניתן למשחק עם עט, נייר ומיניאטורות". המושג "משחק תפקידים" עוד לא היה שם, על אף שמהר מאוד הובן על ידי כל המעורבות והמעורבים שיש כאן משחק מסוג אחר. שלוש מאות וחמישים שחקנים הגיעו לג'נקון עם חוברות המשחק המבולגנות וביקשו ללמוד מגרי גייגאקס "כיצד מתפעלים את הדבר הזה". כל ההתחלות צנועות.

            מאותו רגע, משנת שבעים וארבע ועד שנת שבעים ותשע, התחיל להתארגן שיח במגזינים השונים של המשחקים השולחניים. הוא התמקד, על פי רוב, בנושא של החוקים: איך משתמשים בהם, איך נמנעים מהבעיות בהם, איך מתפעלים את המשחק אם מתעוררת בעיה. אחד מהרעיונות המובילים שצמחו באותה התקופה, אחד שכמעט ונשכח (אולם שאני זכיתי לחוות) הוא רעיון שלמעשה הזכרנו בשלב מוקדם יותר בתולדות העמוד: יש מישהו או מישהי שתפקידם לומר לשליטת המשחק מה הקבוצה רוצה לעשות. הקבוצות אז, שעל פי רוב כללו מספר דו ספרתי של שחקנים ושחקניות, ביקשו בכך לייעל את הצורה בה התקשורת מתבצעת, לא מעט בעקבות סגנון המשחק של גייגאקס עצמו.

            לקראת סופן של אותן חמש שנים ראשונות מתרחב מעט הדיון וניצנים ממנו נמצאים איתנו עד היום: דיון ער וערני התעורר בנוגע לתפקידה של שליטת המבוך, בעיקר סביב תפקידה כמשחקת את המפלצות. הרקע של השחקניות והשחקנים הוא עדיין רקע של משחקי מיניאטורות, עוד לא כזה של אנשות סיפור (רעיון זה יתעורר רק מאוחר יותר, נגיע אליו בעתיד), ובהתאם נשאלות שאלות ראשונות על "המבוך הקטלני" ועל "המבואה הקלילה". גם דיון בשאלה האם שליטת המבוך היא יותר שופטת או יותר משהו אחר הפכו לדבר שבנמצא.

            בסוף התקופה הזו עולה חברה חדשה שמשנה מעט את כללי המשחק: חברת קאוסיום התחילה להוציא את המגזין שלה בשנת שבעים ותשע, ודיונים מרכזיים בנושא "ריאליזם מול משחקיות" החלו תופסים את מקומם לצד דיונים עיקשים בשאלת המבוך: כיצד המבוך מתנהל? האם זו צורה ריאליסטית? המסקנה הבלתי נמנעת בקרב הקהל הייתה שצריך לדבר על המבוך כ"חי", כחלק ממערכת שמשפיעה על החוץ ושמושפעת מהחוץ, שהמרכיבים שלה משפיעים גם כן זה על זה.

עוד באותן שנים מופיעות הבחנות ראשונות בנוגע לסוגי שחקניות ושחקנים, הבחנה בין "השחקנית המלחמתית", "הפאוורגיימרית", "מספרת הסיפורים" וכן "שחקנית התפקיד". העיסוק במה הוא, בדיוק, משחק התפקידים, מהו האקט של לקיחת התפקיד ומשחקו, עוד היה בחיתוליו, וההבחנה הראשונה בנושא זה היא בין "לשחק מ-" (לשחק מתוך הדמות, מתוך התת מודע שלה, מתוך האימרסיה עימה) לבין "לשחק ל-" (לשחק למען מטרה, סיפורית או שלא).

            היציאה מהמבוך, עם זאת, לא הייתה חפה מבעיות, כשהמהותית שבהן הייתה כיצד לנהל משחק שכזה, משחק שעדיין שומר על החופש של השחקניות, מצד אחד, ומצד שני עדיין מאפשר לשליטת המבוך להתארגן, להתכונן, לנהל את המשחק. ההשראה הגיעה ממקומות אחרים, ממדיה סיפוריים-נרטיביים, והתגלמה ברעיון של כתיבת עלילה. בעוד שהרעיון של כתיבת עלילות היה נוכח כבר בשנות השבעים, הוא צבר תאוצה רק החל משנות השמונים, שינוי שהוביל לתפיסת שליטת המבוך כ"אוטורית", ככותבת במובן הקולנועי-ספרותי...