מה שחקניות עושות? לקראת מענה חלקי לשאלה החמישית

ההרצאה הועברה בתאריך 22.10.2020. כאן מצורפת ההרצאה כפי שהועברה. בעקבות מיכאל גורודין, מיכאל פבזנר וחגי אלקיים, נוסח מתוקן של ההרצאה יאחד בין המיומנויות "שיתופיות" ו"ניהול דיונים", וכן יצוות מיומנות לכל אחד מהמרחבים.

להרצאה הנוכחית יש כותרת ארוכה: "מה שחקניות עושות? לקראת מענה חלקי לשאלה החמישית". כשלעצמה, הכותרת הזו אומרת מעט מאוד: תיאוריית משחקי התפקידים בישראל ביקשה לטעון משלב מוקדם מאוד בחייה שהשאלה החשובה ביותר שעל כותבות ועל מנחות משחקים לשאול את עצמן היא מה השחקניות עושות במשחק. התיאוריה הישראלית, שצמחה כידוע מגרסת ביניים של הפרויקט התאורטי חס"א, ביקשה להעביר את נקודת המבט ממעצבת השיטה למנחת המשחקים הכנסית והביתית. אם נחזור לאחור עוד יותר בתולדות העיסוק התיאורטי נגלה שבקהילת ה-rgfa צמחה תיאוריה שהציבה במרכז את עבודת ההכנה של המנחה. ואם ננוע מהסצנה התאורטית השולחנית לזו הלארפיסטית כפי שמבוטאת אצל הנורדיות והנורדים, נגלה ששם במרכז ניצבות יוצרות הלארפים. אם נטוס לצרפת, לפחות לתקופה מסוימת, המוקד יהיה שיטת משחקי התפקידים, ואם נדרים עד אוסטרליה נגלה שבמרכז ניצבת החוויה שהמנחה מעבירה את השחקניות והשחקנים. כל הגישות התאורטיות הללו, כל אחת בתורה, מבקשות להדגיש נקודות מבט ספציפיות, לרוב של הצד שנתפס כ"יצירתי" יותר בעיצוב החוויה.

            העניין הוא שבעיני בכל התיאוריות הללו מתחבאת לה חוויה חסרה, כזו ששומרת את השחקניות בתור האחר חסר הפנים שמתחלף כל העת. המטרה של ההרצאה הנוכחית, אם יורשה לי, היא לנסות להצביע על כיוון אחר ללכת בו, דווקא מפני שהשאלה אותה שאל מיכאל גורודין בזמנו ("מה עושים השחקנים במשחק", בניסוחו שלו) היא אכן השאלה החשובה ביותר במשחק תפקידים. לפחות בעיני. רק שהניסיון שלי להתמודד עם השאלה הזו, ניסיון שזו אך תחילתו כאן (לפחות עבורי), יבקש לבצע שינוי מסוים בנקודת המבט: אני אבקש לשים את השחקנית במרכז. המהלך שהכותרת מצביעה עליו נועד להתחיל כאן ולא להסתיים כאן: לכן מדובר ב"הערות לקראת".

            המקום בו אבקש להתחיל בפרויקט רחב ההיקף הזה הוא פירוט של מה שבתקווה תהיה רשימה ראשונית אך נרחבת של פעולות ומיומנויות שמבצעות השחקניות במשחק התפקידים הממוצע. המודל שלנו יהיה משחק "מבוכים ודרקונים" ממוצע, אולם אני בתחושה שמה שאציע יהיה רלוונטי לחוויות משחק נוספות. הסיבה לכך פשוטה: לשחק במשחק תפקידים זה לשחק במשחק כלשהו בסיטואציה כלשהי בהנחית מישהי ותוך השתתפות של מישהן וכל זאת באופן כלשהו למען מטרה כלשהי. נוסחה ארוכה, כנראה אחת שתתארך עד ההרצאה הבאה, ושעם זאת אני מאמין שיש בה תועלת: עבורי היא הייתה בגדר פריצת דרך.

            חשוב גם לומר in passing שלא כל הפעולות מתקיימות תחת אותה המסגרת. חלקן ממסוגרות כפעולות במרחב המדומיין, אחרות כפעולות במרחב המשחקי, אחרות בכל מני עמדות ביניים. גם לזה יש חשיבות: השאלה "לאיזה מרחב ממוסגרת הפעולה" משפיעה מאוד על הדרך בה הפעולה מתבצעת, ועוד יותר מכך על הצורה בה מגיעות פעולות ההמשך: כל פעולה, בהיותה מטלטלת ושגרתית כאחת, משפיעה על הסטטוס קוו הכללי של המשחק אותו הפעולה הבאה תבקש לשמר ולטלטל.

אני חושב שבנקודה הזו אפשר להתחיל לקטלג, ראשית מיומנויות ושנית פעולות של ממש (אני בתחושה שבלי לדבר על המיומנויות דיון בפעולות הוא חסר משמעות): יש כמה קטגוריות שאני מעוניין להציע, שאת התוכן שלהן נמלא ביחד. "משחק" (במובן של acting), "יצירתי" (הן במובן של יצירה, הן במובן של יצירתיות), "שיתופיות", "בניית והצגת טיעונים", "מיומנויות לודיות" (מ"לודוס", משחק לטינית. בהתאם מיומנויות "משחקיות"). הקלסיפיקציה הזו, ככל קלסיפיקציה, סובלת מכמה בעיות, שחשוב, בעיני, לגעת בהן לפני שאפשר להתחיל לבצע אותן. ראשית, ההבחנה הינה אנליטית, מבוססת טיפוסים אידאליים. במילים אחרות, אין זה מן האפשר לפגוש ביטויים ישירים שלהן במציאות. שנית, כפי שנראה בהמשך, יש הרבה שלא נכנס אליהן. שלישית, הן מובילות לרשימה כמעט אינסופית של דברים ופעולות ששחקניות מבצעים. אני מתכוון לטעון שהבעיה השלישית מכוונת, ושהיא חלק מהמהלך שאני מתכוון ומעוניין לבצע, אולם היא אכן הופכת את הקלסיפיקציה הזו לקלסיפיקציה ולא למודל תיאורטי, רק למודל תיאורי. התקווה שלי היא שבהמשך אוכל לצמצם את זה למשהו מגובש יותר, אבל אני עוד לא שם עם המחקר.

            אני בתחושה שנכון יהיה להתחיל באפיון של המיומנויות שדורש משחק התפקידים מכל שחקנית ושחקנית, ולאחר מכן לגשת לסוגיית הפעולות השונות ששחקניות מבצעות. אף רשימה אינה ממצה, אולם אני בתחושה שהן התחלה טובה למחקר עתידי. המיומנויות השונות בקטגוריה של "משחק" כוללות בהתאם מיומנויות כמו "להיכנס לראש של הדמות, להבין כיצד היא חושבת ולבצע זאת". הצלחה בפעולה הקשורה בה מאפשרת פעולת המשך המקושרת למיומנות מתאימה: "להישאר בתוך הדמות, גם כשהנסיבות מסביב משתנות". מנגד, חלק ממשחק (לפחות בגרסת האימפרוב) הוא לדעת מתי לפנות (ובאמת לפנות כשצריך) את הבמה, מתי לתת למשתתפת אחרת את הפתח לעשות כשלה. כל זה מתקשר למיומנות רביעית והיא להישאר נאמנה למה שמגדיר את הדמות, את העולם, את הסביבה. המוקד יכול להיות עקרונות הרשומים בדף הדמות, אך הוא גם עשוי להיות חוויה רגשית חזקה. הוא גם עשוי להיות, כמוקד, לציפיות עלילתיות מסוימות. יהיו אף שיגידו, וכאן אני מקדים את המאוחר, שהמוקד – עדיף לו להיות משהו כל כך אישי וכל כך רגשי כדי להזדהות בצורה הרבה יותר מלאה עם הדמות. זה אינו מחוייב.

            הקטגוריה השנייה שאפיינתי היא האמורפית והרחבה מכולן, מתייחסת הן למה שמתרחש לפני ה"משחק" והן למה שמתרחש "במשחק עצמו". כך לדוגמה, ניתן לדבר על יצירת הדמות מאלמנטים מוגבלים בתור מיומנות מרכזית, ומנגד יצירה של דמות שהיא פרואקטיבית כבסיס ליצירת אינטראקציות במשחק. גם פיתוח האישיות של הדמות וגם פיתוח הרקע שלה מצטרפות לפעולה שמופיעה רק בחלק ממשחקי המבוכים ודרקונים: יצירה של מפות קשרים, עולם, דמויות שחקנית ודמויות ללא שחקנית וכמובן נורמות סביב השולחן ובתוך המרחב המדומיין. באותה נשימה, עם זאת, מגבלה של אלמנטים ליצור מהם דמויות לא אומרת שהשחקניות יוצרות את הדמויות שלהן ממקור יחיד, כמובן, אלא בדיוק להיפך: ישנה עבודת סינתזה, סינתזה שמוגבלת בממדים מסוימים וחופשיה באחרים.

            בעוד שבמקרה של הסינתזה נתעסק לעומק רב יותר בהרצאה עתידית, אני בתחושה שנכון יהיה להצביע על כמה מאפיינים. ראשית, וכאן אני מקדים את המאוחר, היא מתעדכנת כל העת, זו פעולה שמשתנה פעם אחר פעם ומה שנשאר משותף עם הכלים שברשותה ושעליהם היא מבוססת. כלים שכאלה כוללים, בנוסף למיומנויות שהזכרנו, יצירה של אנלוגיות, אינטגרציה בין רעיונות וכמובן מציאה של נקודות דמיון ושוני.  שנית, הסינתזה מבוססת על מיקום של אובייקטים וקשרים בין אובייקטים במפה מנטלית שמשמשת בסיס להבנת המשחק. ניגע בזה יותר באריכות בהמשך. המפה שנוצרת מהסינתזה הזו מתבססת בתורה גם על סטים של ציפיות לעתיד, עלילתיות ורגשיות בין השאר, ובמקביל על עבודה עם הניסיון והעבר של השחקנית, של הקבוצה, ושל מה שמחוץ למשחק (ובתוך זה משחקים קודמים, כמובן).

            כחלק מהמבנה של המשחק, עוד יותר מכך כחלק מהכישורים שהוא דורש, המקום של קונפליקט ופתירתו נושא בחשיבות עליונה. בעוד שלא כל משחק דורש קונפליקט, אין כל ספק בעיני שהרבה מהמשחקים כוללים קונפליקטים שכאלה. לכן, אבקש להקדיש מספר דקות גם לכישורים הנדרשים כדי להשתתף ולנהל קונפליקטים. יש משחקי מו"ד שדורשים מהשחקניות להזמין קונפליקטים ויש כאלה שדורשים לחפש אותם, יש כאלה שדורשים מהשחקניות לדעת מתי ואיך להתחיל אותם, מול מי להתחיל אותם, יש גם כאלה שדורשים לנהל את הקונפליקט במובן של להביא לשיא (ובקצב הנכון) ויש גם כאלה שדורשים לפתור אותם כמו שצריך (על פי קריטריון שמשתנה מקבוצה לקבוצה, לפעמים גם בין מפגש למפגש), יש גם משחקים שדורשים מהשחקניות להכין את הקרקע לקונפליקט הבא עוד לפני שנגמר הקונפליקט הנוכחי. יש גם כאלה שדורשים זאת אחרי שהרוחות שוקטות והוטלו כל קסמי הריפוי. נזכיר בחטף שיש משקל רב גם למיומנות לפתור חיכוכים בין משתתפות ומשתתפים במשחק.

            אני מעוניין, כעת, לצלול לקטגוריה השלישית: "שיתופיות ושיתוף פעולה". פה יש הרבה פעולות ששחקניות מבצעות, ושצריך ללמוד איך לבצע נכון: כך, לדוגמה, צריך לדעת להתפשר, ומתי להתפשר (וגם כיצד להתפשר). מנגד, צריך לדעת מתי לעמוד על שלך ולשמור על ה"אני מאמין" שלך. מכיוון אחר, צריך לדעת מתי לפנות את המקום, לתת את הבמה, את הבכורה, ומתי לקחת את ה-spotlight. תמיד מדברות ומדברים על כמה חשוב להכיר את החוקים ולשלוט בהם, אולם גם נדרש מאיתנו לדעת מתי לוותר על המעקב האדוק אחריהם ולתת לדברים לזרום. כמו שבטח ברור בשלב הזה, שיתופיות זה עניין של למצוא את דרך השווה בין שני קיצונים. אולם לפעמים יש יותר משני קיצונים: לפעמים צריך לעקוב אחרי השחקניות האחרות, לפעמים אחרי המנחה, לפעמים אחרי הקול הפנימי שלכםן. התשובה לשאלה האקוטית "כיצד אני יודע או יודעת אחרי מה לעקוב" משתנה ממשחק למשחק, מקבוצה לקבוצה ומאדם לאדם. ועם זאת, אין כל ספק בעיני שהערך של עצם המודעות לה יכול להיחשב מיומנות בפני עצמה.

            יש, כמובן, גם מיומנויות ופעולות נוספות בקטגוריה הזו שכדאי לשים עליהן את האצבע: להגיב לפעולות של א.נשים אחרות ("כן, ו-", לדוגמה, אבל גם "כל הכבוד", "רעיון מעניין" או, "אפילו", תגובה מתוך הדמות). לכבד, להגיב, לפתח, לדעת גם מתי לחסום כי זה לא מתאים. יש עניין של לכבד גבולות ויש גם עניין של לדעת האם ומתי מתאים לאתגר אותם. עוד מבחינת שיתוף, על אף שבגבול עם יצירתיות, זה עיסוק בתמות, כאלו שנבחרו מראש וכאלו שעולות באופן טבעי. תמות צריך לדעת לזהות, או להגדיר, צריך לדעת לפעול בהתאם להן, ובניגוד להן. צריך לדעת לפתח אותן, ולדעת מתי הן לא מתאימות. ובהמשך לכך, וגם כן על הגבול, צריך לדעת לשתף מטרות, גם אקטיבית וגם פסיבית.

            בנקודה הזו אבקש לעבור לשתי הקטגוריות האחרונות בסקירה הנוכחית, קטגוריות שנקדיש להן פחות מקום היום אולם שאני מקווה להקדיש להן הרצאה עתידית.

בכל משחק יש דיונים, בתוך הדמות ומחוץ לדמות, במרחב המשחקי, במרחב המדומיין המשותף, וגם במרחב הפנימי. הקטגוריה הרביעית תבקש לכלול את אותן המיומנויות שמיועדות בעיקרן לסוגיות הללו. לכן, באופן טבעי, חשוב לדבר על מיומנויות של בניית טיעונים, ושל תרבות דיון שיש לפתח, ליצור, לבטא. זה כולל סוגים שונים של טיעונים (אינדוקטיביים, דדוקטיביים), כולל לדעת מתי להסתמך על רעיונות חיצוניים וחצי-חיצוניים כמו חוקים או היגיון טבעי; זה כולל הגדרה של גבולות, ושל תנאים בהם ניתן לחצות אותם (או מתי לא לחצות אותם. זה כולל גם סגנונות דיבור מותרים או שאינם מותרים.

            בכל המשחקים יש גם היבטים לודיים, כלומר אלמנטים משחקיים במובן ה"גיימיסטי". הקטגוריה החמישית כוללת מיומנויות שמשמשות לביסוס והתמודדות עם ההיבטים הלודיים הללו. לתוך זה נכנס ידע בחוקים ויכולת ליישם את הידע למטרות הדמות האישית, או הקבוצה, ככלי להתמודדות עם אתגרים או בכלל. גם הידע של מתי לנצל יכולות, של מתי ואיך להשקיע אלמנטים של שיפור ו/או שינוי בדמות – גם הם אלמנטים שנופלים תחת הקטגוריה הזו.

            בנקודה הזו אני מרגיש שיש לנו את הבסיס לתיאור ראשוני של הפעולות עצמן. המטאפורה המרכזית שאשתמש בה, מטאפורה שהוצעה על ידי Eleanor Saitta, Johanna Koljonen, Martin Nielsen בכנס סולמוקוטה 2020, היא מטאפורה של מפה, מפה שמשלבת בין מקורות מידע ופריטי מידע שונים לכדי יצירה של תמונה מנטלית של הנעשה במשחק, בה במידה שהמפה הזו מבקשת להצביע על פעולות שאפשר לבצע. אולם כדי לראות את הפעולות שאפשר לבצע, נדרש מאיתנו להיות מיומנות גם בתפעול המפה, גם במיומנויות המתאימות וגם ובעיקר ביכולת לבצע היזון חוזר חיובי בין כל האלמנטים הללו. במילים אחרות, ברוב המקרים לא נראה כיצד אפשר לבצע פעולה בלי שיש איזושהי מידה של מיומנות בה. דבר שכזה מכריח אותנו לדבר על מודל אחר למבנה של מיומנויות: לא עוד הבינאריות של "יש" או "אין" אלא ספקטרומים מצטלבים. יותר מזה, כל שימוש במיומנות מאפשר לה להשתפר, ובמידה מסוימת כל שיפור במיומנות הוא גם שיפור בממוצע התוצאות שהמיומנות מביאה אליהן. זו דרך מסובכת לומר שהקשר בין מיומנות לפעולה מורכב ודו-כיווני, דורש את קיומו כדי להמשיך להתקיים. הפעולות השונות ניתנות לתיאור, לפחות ברמת המשפט, כפעולות לצורך עדכון המפה הזו. המפה מייצרת מציאות, המציאות מייצרת את המפה. כעת אפשר לגשת לפעולות השונות שעומדות בפני כל שחקנית ושחקן.

            הפעולה המרכזית ביותר, יהיו שיטענו, היא הפעולה מתוך הדמות, פעולה שבמצבים אחרים ניתנת לתיאור כהחלטה בשם הדמות. כל החלטה שכזו, כפי שהציעו גדולים וגדולות ממני, ניתנת לחלוקה על פי מי/מה המושפעות מההחלטה, מי מבצעת את ההחלטה, וכן גם מה היא המוטיבציה להחלטה. אם אני אחזור לנוסחה איתה פתחתי, אפשר לשאול גם על אופן ביצוע הפעולה, אפשר גם לשאול על הקונטקסט להחלטה. יש גם לומר שהעמדה של השחקנית ביחס לדמות משפיעה על מבנה והשלכות ההחלטה. בין כה ובין כה, אין כל ספק כי התיאור הזה רלוונטי גם להחלטות נוספות, כאלו שאינן מתוך הדמות. אבחנה מעניינת נוספת היא שהרמה בה השחקנית נכנסת אל תוך דמותה מחזיקה גם היא במשקל רב.

            מנגד, אפשר לדון גם במקום של ההקשבה במשחק התפקידים: בעוד שנהוג לדבר על הקשבה למנחה, בעיני נכון גם לבחון את ההקשבה לשאר הקבוצה, בין אם במהלך סצנה ובנוגע למרחב המדומיין, בין אם ביחס לזה המשחקי ובין אם לכל אחד מהשילובים האפשריים בין האלמנטים השונים. גם להקשיב למחשבות של השחקנית עצמה, לאני מאמין שלה, טומן בחובו חשיבות. בהקשר זה, פעולת התיעוד, ויש השחקניות שמבצעות אותה, היא כלי שמכריח את כלל הקבוצה להקשיב.  הדיאלוג בין שתי הפעולות הללו מאפשר להקשבה להישמר ממפגש למפגש.

שחקניות גם מנהלות משאבים, פותרות חידות, מתארות דברים, שוכחות דברים, מגיעות בזמן או מאחרות, יוצרות אווירה ומוסיפות צבע, ממציאות נאפסיות או קווי עלילה, חלקים מהעולם או מציעות מכאניקות לשיטה. יותר מכך, שחקניות גם נותנות במה לשאר הקבוצה או לוקחות אותה בחזרה/לראשונה, הן מגדילות ידע (נושא שנגענו בו לא מעט בעמוד), בונות אסטרטגיות וטקטיקות, בונות קשרים בינן ובין הדמויות, חותרות להשיג כל מני דברים ובסופו של יום גם מבקשות להרגיש (ופעמים רבות גם מרגישות במובן האקטיבי של המילה).

השילוב של כל הפעולות הללו, ואני מאמין שברור לכולנו שזו לא רשימה ממצה, מתבצע באמצעות תהליך של הצמדות והצלבות: מקור משמעות אחד מוצלב עם אחר, יוצר במובנים מסוימים מרחבי ביניים חדשים, אישיים. פעולת משחק התפקידים מתבססת, כאמור, על מטאפורה של מפה. פינוי הבמה מאפשר לעדכן משהו במרחב בו מתבצע המשחק (במפגש בין המרחבים השונים) ובניית האסטרטגיות והטקטיקות מאפשרת לתכנן קדימה ולאלתר כשדברים מתפרקים, נפגעים, נפגמים. בניית הקשרים מאפשרת להוסיף אלמנטים למפה ומנגד מאפשרת לדבר על המחוץ למפה. השכחה היא דבר שפעמים רבות הקבוצה בוחרת לנהל בדיוק כמו שפעמים רבות הקבוצה מבקשת למנוע מצב של איחורים. פעולות כמו דמיון של דברים, ניסיונות פיענוח, גם הן מנסות להגשים את המפה.

בכל רגע ורגע, השחקנית עובדת עם המפה. היא מבקשת להרכיב אותה – להבין מה היא יכולה לעשות ומה לא, לאן היא יכולה לשאוף וממה עדיף לה שיימנע, היא מבקשת להרכיב אותה כדי להבין מי משחקת איתה ומולה – ובאותה נשימה היא מבקשת גם לעכל אותה, להפנים אותה, כדי להבין את המשחק שהיא נמצאת במהלכו (משחק שהיא רוצה להבין אם שווה להישאר בו, אם היעד הנכסף מצדיק את המחירים). במהלך המשחק, חלק מפעולותיה ניתנות לתרגום כהתגוששות עם המפות של שאר השחקניות והשחקנים, אולי גם עם זו של המנחה, מתוך מטרה לייצר איזושהי אחדות בין המפות. אחד הכלים שעומדים בשבילה בנושא, כאמור, הוא הדמות והפעולה מתוך הדמות. פעולה שכזו מאפשרת לה, אולי בצורה שנתפסת כלגיטימית מכל, לעדכן את המפה אולם גם למלא אותה במקומות ואתרים, וגם לקשר אליהם זכרונות. השחקנית אפילו מתבקשת/נדרשת/נאלצת לנהל את המשחק על פי המפה, לבחור היכן עדיף שתהיה, אילו חידות מצדיקות את הזמן, אילו אסטרטגיות ראוי לבנות ואיך לפתח טקטיקות יעילות כשהמציאות מחבלת בתכנון במרחב. המפה היא הדרך לקשר בין כל הפעולות הללו דווקא מפני שפעמים רבות היא אמורפית ומקיפת כל: עבודה עם מפה היא אולי המיומנות החשובה מכל במשחק התפקידים, או שאולי שנייה רק ליכולת לשרטט גבולות.

אולם באותה נשימה כל הפעולות הללו מתקיימות במרחב המשחקי, לפחות בחלק מהיבטהן. כיוון שכך, עלינו לדבר – ואולי אין מתאים מזה לנושא עתידי – לעסוק גם במה שמחוץ למפה, או באיך המפה מכוננת מלכתחילה. במרחב המשחקי מתרחשים דברים, וההתרחשויות הללו הן נושא שאל לנו להתעלם ממנו. אולי זו השאלה המרכזית שאני מעוניין לצאת איתה מההרצאה הזו: אם לשחק במשחקי תפקידים כולל את מה שמחוץ למפה בה במידה שהוא כולל את מה שבתוכה, כיצד עלינו לתאר את שמתרחש מחוץ לה?

*תודה לאורי גיל, למיכאל פבזנר, לאיתמר שטורם, לאסף דקל, לחגי ניב, לאילן זאב זאק, לדן בן נון, דרור סולמי וגור אריה ליבני אלכסיד על תיאור בפרוטרוט של רוב הפעולות המתוארות כאן.*