פעולות הנחיה - בעקבות 'תיאוריה מאוחדת של עלילה'

 

איתי אסף רייזמן-גרייף, בטקסט מרתק, מעלה את הטענה (שאני מאוד מסכים איתה) שעובדת היותה של כל פעולה ניתנת לתיאור בדיעבד כפעולת הנחיה היא בעיה שהשיח התאורטי הישראלי צריך להקדיש לה הרבה יותר תשומת לב משהשיח מקדיש לה. הפתרון שאיתי מציע הוא להגביל את המונח, לקבוע כי המונח חל רק על פעולות מכוונות שמכוונות בצורה אמפתית לשנות ציפיות עלילתיות אצל שאר המשתתפות.. ביקורת אחת שאפשר להעלות כנגד המהלך של איתי היא שהוא מתעלם מכך שאנשות שונות יכולות לפרש דברים מסוימים אחרת. האין זה יהיה רחוק מן המציאות לטעון שכוונה שכזו אפשר לייחס גם בלי שהייתה כוונה שכזו במקור? אפשר להעלות גם ביקורת נוספת, לפיה ההגבלה שאיתי מציע היא לא ההגבלה הנכונה. מה שאי אפשר להטיל בו ספק, לפחות בעיני, זה שהמצב הנוכחי הוא בעייתי: אם כל פעולה עשויה להתפרש כפעולת הנחיה, המושג מאוד קרוב להתרוקן מתוכן.

            אחת הבעיות שהפריעו לי עם המונח כפי שהוא מוצג בטקסטים של "משחק בתיאוריה" היא שהוא מוגדר ומתואר על תקן פתולוגי, קרי "היה שינוי במשחק וכעת ננסה לגלות מה הנקודה הפרטיקולרית שגרמה לו". שתי פרובלמטיקות: (1) אם אני יכול לדעת מה היא פעולת הנחיה רק בדיעבד, המושג לא עוזר לי לעצב משחקים חדשים או לתכנן קדימה, אלא רק להסביר טוב יותר את שהיה. זה לא דבר של מה בכך, אולם זה בהחלט מתקשה לעמוד בהבטחה העצומה ששיח "משחק בתיאוריה" מבקש להבטיח. (2) המונח כפי שהוא כרגע לא עוזר לי לענות על השאלה מה הם השיקולים שעיצבו אדם מסוים לבחור באפיק פעולה מסוים מזווית תאורטית. למעשה, המונח כפי שהוא כרגע גם מתעלם מהגדרת השיקולים הללו וגם מסתמך על בהירותם של אותם שיקולים בעת ובעונה אחת. כך למשל הדוגמות שמביאים צוות "משחק בתיאוריה" לסיטואציות ממשחקים טיפוסיים והפתרונות שהם מציעים בשלישית הפוסטים ל-Gnome Stew – לא ברור לי כלל וכלל כיצד הגיעו אליהם, מה הופך אותם לטובים יותר מאחרים ובעיקר מדוע הם לובשים דווקא את האופי הזה.

            אבל המהלך של רייזמן-גרייף, נחוץ ככל שיהיה, ייצר אצלי בעיה חדשה בהתחשב בזהות הפתרון: "עיצוב אמפתי ומכוון של הציפיות העלילתיות של שאר המשתתפות והמשתתפים" (שימו לב שזו פרפרזה): מעבר לכך שדרכי ההשפעה על הציפיות העלילתיות לא תוארו ונותחו ככל שאני יודע – ואשמח לתיקון כמובן – עצם המונח "ציפיות עלילתיות" ראוי לניתוח נרחב יותר משהוא זוכה לו אצל חגי אלקיים-שלם באותה רשומה שהולידה את עיקרון ה"אין עלילה". מה היא בעצם ציפיה עלילתית? ברשומה המדוברת של רייזמן-גרייף "תיאוריה מאוחדת של עלילה" הוא כותב כך: 'כאשר אני מדבר על “ציפיות עלילתיות”, אני מדבר על הציפייה למה שחגי קורא “קשת עלילתית”, זאת אומרת ציפייה אנושית, אוטומטית, שהאירועים במשחק יסתדרו, בסופו של דבר, במבנה עלילתי.' רייזמן-גרייף מוסיף ומתאר כיצד ציפיות עלילתיות קיימות בהווה כמשהו שאין לי היכולת אלא לכנות "קיימות אמפירית" עם כל המגבלות של אפיון שכזה. רייזמן-גרייף טוען שבלי להכיר בכלל את הציפיות העלילתיות של השחקניות והשחקנים מנחה לא יכולה באמת להנחות. הרשו לי לחלוק על הנקודות באמצעות מספר פרובלמטיקות משלי: (1) ודאי שאפשר להנחות בלי להכיר את הציפיות העלילתיות של השחקניות והשחקנים, זה פשוט מסוכן יותר שכן קשה להעריך ולנהל את הסיכונים בבחירה מסוימת מתוך מבחר אפשרויות פעולה. (2) הציפייה להסתדרות בקשת עלילתית היא ציפייה כללית מדי: ניתן לומר שהאדם היא יצורה פרשנית מטבעה ופרשנויות נוטות ללבוש בגדי סיפור (ראו למשל את עבודתם של G Fauconnier ו-M Turner‏ ביחד ובנפרד. (3) אם אני הולך לטקסט המקורי שאיתי אסף רייזמן גרייף מצטט, הרבה מהכתוב שם ניתן להסבר בדרכים אחרות. למשל, "השחקנים שלנו יתמרמרו אם הדמויות שלהם יהיו חסרות השפעה משמעותית על עולם המשחק, גם אם זה תואם את ההיגיון הפנימי של העולם" ניתנת להסבר גם כפחד או כעס על אובדן של agency. (4) אולי החשוב מכל, יש כאן פספוס של הניסיון ליצור משמעות ממה שמתרחש בהווה כבר בזמן ההווה: אנחנו מספרות לעצמנו סיפורים כדי להבין מה היה לנו עד כה ומה קורה כרגע והדיון בציפיות עלילתיות בנפרד מהסיפור לעצמי מעלה מספר סימני שאלה לפחות בעיני.

            לקראת מהלך קונסטרוקטיבי-הגדרתי שלא אנסח כאן אני מעוניין להציע שני עקרונות שבעיני יכולים מאוד לעזור למהלך שכזה בעתיד. ראשון הוא כי "זה שכל פעולה יכולה להתפרש כפעולת הנחיה לא אומר שכל פעולה היא פעולת הנחיה באותה הרמה או באותו האופי". במילים אחרות, זה ששתי פעולות זוכות לכותרת "פעולת הנחיה" לא אומר שהן קרובות זו לזו יותר משהן קרובות לפעולה אחרת, שלישית, שאינה פעולת הנחיה. הסיבה לציון העיקרון הזה היא פשוטה: אני מאמין שכבר בנקודה הזו, מאוד ברור שההגבלה שאיתי אסף רייזמן-גרייף מציע מפספסת חלקית את אחת הבעיות שהיא מבקשת להתמודד איתן: הבעיה אינה *רק* שכל פעולה עשויה להיות פעולת הנחיה אלא מעבר לכך: כל פעולה יכולה להיות פעולת הנחיה שכן אין לנו הגדרה פוזיטיבית למה היא פעולת הנחיה. שיפוט בדיעבד, פתולוגיה, לא נותן לנו הרבה מדרך החיים של האדם שגופתה מונחת לפנינו. כך גם לגבי פתולוגיה בעקבות מושג.

            עיקרון שני קשור במהלך שהתחלתי בו לפני למעלה משנה אז העליתי את התזה לפיה עלינו להגדיר את פעולות ההנחיה לפי השוני שלהן מהשגרה המשחקית. אני עדיין עומד מאחורי האמירה הזו. ועם אני אקבל על עצמי את השפה של "משחק בתיאוריה", שפה שאינני מסכים איתה אך שאני מקבל אותה למטרות החלק הזה של הטיעון, הרי שהתשובה למה היא פעולת הנחיה חייבת להגיע מהתאורטיזציה של השגרה, קרי מתוך תאורמת מפ"ה. לתחושתי, פעולת ההנחיה ניצבת בתווך שבין המצב לפעולה, ובמסגרת הרעיון של הפיכת שבילים אפשריים למוצקים אבקש להוסיף שבנוסף על היותה בין המפה לבין הפעולה, היא עוזרת להפוך אפיק פעולה מסוים מאפשרי למוצק על בסיס עקרונות מסוימים שנקבעו מראש לאותו המשחק. יותר מכך, פעולת ההנחיה היא מה שמאפשר לעבור מדיבור על התרה לדיבור על מצב חדש. חשוב לי לומר מראש, זו אינה הגדרה שלמה ולכל מקרה היא בעייתית במיוחד: בעיקרו של דבר מיקמתי אותה ולא מעבר. מיקמתי אותה בתוך מודל שאני לא מקבל את התזה שלו. אולם יש לכך סיבה שרלוונטית גם לפרויקט התאורטי שלי: אני נוטה להאמין שאחת מהבעיות במודל הפרשנויות המרובות היא הבעיה של "כיצד משחקות ומשחקים המשתתפות *באותו* המשחק?". כיצד הן יוצאות בתחושה שהן חוו משהו במשותף. בלי שום קשר לפתרון של מונטולה, שזה רק בהצטלבויות בין החוויות שאנו מרגישות שישנם הבדלים, ההבנה שיש בסיס משותף שאפשר לתהות עליו, בסיס שאפשר לגבש בו מיקומים ומרכיבים, היא הבנה שאני מנסה לקחת לעצמי ולעבודה שלי. זה הניסיון להגיב לאותה בעיה שאבחן איתי שלימד אותי זאת.