אייג'נסי של קוביות

זו תמיד האחרת שמגדירה לי את המשחק: בין אם המשחק הוא חי, שולחני, בכתב, זו תמיד ההכרה שאציב לעצמי כיעד. אני רוצה שיכירו בכך שהפעולות שלי לגיטימיות, אני רוצה שיכירו בכך שאני משחק/ת על פי חוקי המשחק. אני רוצה ורוצה ורוצה והדבר היחיד שמונע ממני "פשוט לקבוע עובדה" הוא בדיוק זה: אני רוצה את ההכרה. השיטה, ההנחיה, צורת המשחק, הקונטקסט – כל אלה שם בשביל להגדיר במה מכירות ובמה לא. זו כמובן טענה רדיקלית, כזו שיש בה משום ההגזמה הפראית, אולם בעיני היא נוגעת במשהו חשוב.

            ניקח לדוגמה את המשחק "מרוצללים על פי הספר": השחקנית של קייטי רוצה שקייטי תוציא את הכינור המפורסם שלה (מפורסם מבחינת מי היא שאלה ברורה מאליה, כמובן) ותיתן הופעה כדי למנוע מה"רעים" להפריע לשאר הקבוצה במעשה ה"בזיזה" של תאגיד ענק. באופן ברור, קייטי רוצה שיכירו בה, ככל שלדמות יש רצון, והשחקנית מעוניינת לזכות בהכרה עבור פעולת הדמות שלה משאר השולחן (מה שיציע הכרה מצד העולם). השחקנית, בהתאם למערכת החוקים שהיא מכירה בה לוקחת מספר קוביות ומגלגלת, לבדוק אם הייתה הצלחה. היא מכירה בתוצאת הקוביות, הקוביות אומרות שהצליחה, והיא זוכה להכרה מכל השולחן שהפעולה שלה הצליחה בענק.

            אני לא אתפלא אם הביטוי מעורר השאלות בפסקה הקודמת הוא "הקוביות אומרות שהצליחה", שהרי על אף שאנו אומרות אותו כל הזמן על פי רוב אנחנו לא מייחסות לו משקל מיוחד. אולם הקוביות הללו, לא מעט באמצעות האקט הפרשני של השחקנית, אמרו שקייטי הצליחה בפעולה. נהוג לומר במצב כזה שזו המנחה/הקבוצה/השחקנית שקבעה. זה ביטוי שמחמיץ את המטרה בעיני: לקוביות היתה השפעה עצומה על המתרחש, אירוע שלא יכול היה להתקיים בלא הקוביות. יש כאן, במילים אחרות, קריאה ליצירת שפה חדשה: קובייה כבעלת אייג'נסי. קובייה כמעצבת משחק. לא עוד חפץ דומם, אלא כזה היברידי, כזה שנמצא במקום מסוים באמצע בין סתם חפץ לבין שחקנית או שחקן.

            אתקדם מעט קדימה: אם לקוביה יש אייג'נסי, הרי שהיא דורשת הכרה ומציעה הכרה. אני אצטרך להכיר בה, לתת בה אמון, לקרוא לה לעזרה; אחר כך אצטרך להכיר ב"בחירה" שלה, ב"רצונות" שלה, בכיוונים שזו "מציעה". הפעולה של השחקנית של קייטי, זו שבוחרת לתת אמונה בקוביות ולבקש מהן לעזור לה, זו פעולה של pull עם הקוביות כנציגות השיטה, הקבוצה, מערכת החוקים ובעיקר הן עצמן. הקוביות מצידן מבצעות פעולה ברורה של push שבכל זאת משאיר מעט מקום למשא ומתן. לפעמים זה כל מה שצריך, ולפעמים כל מה שלא צריך בכלל. מה שלא יהיה, בשפה הגליאנית ניתן לומר שיש פה "קרב לחיים ולמוות", שתכליתו מתן הכרה. אני רוצה שהקבוצה תכיר בי, אני אאבק כדי להשיג זאת. מה הוא "קרב לחיים ולמוות" בהקשר הזה? חישבו על shaming לקוביות שפישלו ברגעים קריטיים: הן סירבו לשתף פעולה ומכך כבר לא זוכות מאיתנו להכרה במובן המקובל (בפעם אחרת אכתוב על איזו הכרה הן כן מוציאות מאיתנו). "הן כמעט עלו לנו בחייה של קייטי", נהוג לומר. יש, כמובן, מקרים קיצוניים פחות. רובם קיצוניים פחות. אבל ברגע מסוים בוחרת הקוביה להתמרד, ומערכת היחסים מוגדרת מחדש.

            וכמו עם קוביות, כך גם עם שאר השולחן.

קרן בראד - קשרים ורצונות נוצרים ביחד

אם הייתן שואלות אותי לפני שנה "מה יותר חשוב, רצון או קשרים", בלי לחשוב פעמיים הייתי עונה שקשרים. הרצון היחיד שהיה לי, או לדמויות שלי, היה לקיים אינטראקציה עם שאר העולם. כמה שיותר אינטראקציה זה יותר טוב, כמובן, ושתכלול הרבה דיבורים. האמונה שלי הייתה, ועודה, שאי אפשר לדבר על דמות יחידה, תמיד צריך להיות קשר – לעוד דמות, לעוד אספקט של העולם, אפילו לממד הזמן (לבנות לו תכליתיות, למשל). זו הייתה אמונה כל כך חזקה שבתחילת משחק כל דמות שלי הייתה מגיעה עם שלושה עמודי רקע ועוד שניים-שלושה עמודים של קשרים. את רובם לא ציפיתי לפגוש במשחק, אבל מה שחשוב היה שהם שם: קבוצה של ניצבות ודמויות רקע שרק מחכות, ממתינות, להזדמנות להפוך לדמות משנה. שם כבר היה להן, כמובן. וגם מניירות, וסגנון דיבור, אפילו נושאים נפוצים לשיחה.

            חצי שנה אחורה, קראתי מאמר. כבר לא זכור לי איזה, וזה לא משנה במיוחד. אבל אחריו, משחקי "פחות ויותר", "עיקרי ומשני", נראו לי – לעיתים קרובות ממש, גם אם לא תמיד – עניין מיותר, בזבוז של זמן, הסטה מנושא הדיון במשחק. לפני שלושה שבועות קראתי מאמר נוסף, לקראת סדנת מחקר בלונדון. מאמר של קרן בראד, פילוסופית אמריקנית וחובבת (עם תעודות) של נילס בוהר. בכל מקרה, הייתה לה תזה מאוד פשוטה: intra-action, היא קראה לה. אובייקטים וקשרים נוצרים ביחד, אבל רק ביחד. למעשה, היא טענה, חומר – כך הוא נוצר. היא קראה לזה "פרפורמטיביות פוסטהומניסטית", כי היא אקדמאית, אבל הרעיון הבסיסי נשאר. רצון וקשרים נוצרים ביחד, אבל רק ביחד.

            נגיד קייטי מחפשת שמישהי או מישהו יקשיבו לה. על אחת כמה וכמה אם היא בוכה. הרצון הזה של קייטי מייצר ציפייה מהעולם. ציפייה לגבי אירוע עתידי, שבו מישהי תקשיב לה. אבל הרצון לא יכול להתקיים בלי הקשר הזה: אם קייטי לא משפיעה עם הרצון שלה *על העולם*, לא תתעורר שום סצנה של הקשבה ויהי מה. ולהיפך, אם קייטי מחזיקה בקשר למר ג'ונסון אחד, חייב להיות שם רצון או שהקשר לא ימומש. אבל הדברים האלה באים ביחד. לרצון אין משמעות בלא הקשר, לקשר אין משמעות בלא הרצון. אין פה פחות ויותר, יש פה פרפורמטיביות שונה מעט.

            ודאי יטענו כנגדי שיש פה בלבול בין תוך משחק לחוץ משחק, בין המרחב השולחני למרחב המדומיין. אני אטען כנגד כך. אני אטען שעל אף הטענה הנפוצה שהדמות היא לא יותר ממסכה, או שמלה, או נעליים שמגיעות אלף שנה מהעבר, בסופו של יום לנעליים הללו יש רצון משלהן בדיוק כמו שיש להן קשרים אלי ואל כל מה שמסביב. הנעליים הללו, כשאנעל אותן אשתנה, אתנהג אחרת. המסכה שנקראת קייטי, היא לא רק חושפת צדדים אחרים בי: היא גם מעוררת דברים שמעולם לא היו שם. בכנות, מייק פוג'ולה – מנסח מניפסט הטורקו למשחקי תפקידים אימרסיביים – עלה על זה קודם.

            ועדיין, בסופו של יום, אלה רצון וקשרים שנוצרים ביחד, רק ביחד. אין עולם בלי דמויות שרוצות לפעול בו. אין מעשה דיפלומטיה בלי מערכת קשרים ל"עולם" שמצפה להחלטה הסופית. לעיתים העולם הזה אפילו מתערב, משתמש במנחה ככלי. המחיר של לדבר על רצון לדמות הוא שגם לשאר העולם יש רצונות (בלא אפליה בין סוגי ישויות). המחיר של לדבר על רצון לדמות הוא שחייבת להיווצר מערכת קשרים שמעגנת את הרצון. וכאמור, שני אלה מתרחשים ביחד – גם ריבוי הרצונות וגם ריבוי הקשרים.