זו תמיד האחרת שמגדירה לי את המשחק: בין אם המשחק הוא חי, שולחני,
בכתב, זו תמיד ההכרה שאציב לעצמי כיעד. אני רוצה שיכירו בכך שהפעולות שלי
לגיטימיות, אני רוצה שיכירו בכך שאני משחק/ת על פי חוקי המשחק. אני רוצה ורוצה
ורוצה והדבר היחיד שמונע ממני "פשוט לקבוע עובדה" הוא בדיוק זה: אני
רוצה את ההכרה. השיטה, ההנחיה, צורת המשחק, הקונטקסט – כל אלה שם בשביל להגדיר במה
מכירות ובמה לא. זו כמובן טענה רדיקלית, כזו שיש בה משום ההגזמה הפראית, אולם
בעיני היא נוגעת במשהו חשוב.
ניקח לדוגמה את
המשחק "מרוצללים על פי הספר": השחקנית של קייטי רוצה שקייטי תוציא את
הכינור המפורסם שלה (מפורסם מבחינת מי היא שאלה ברורה מאליה, כמובן) ותיתן הופעה
כדי למנוע מה"רעים" להפריע לשאר הקבוצה במעשה ה"בזיזה" של
תאגיד ענק. באופן ברור, קייטי רוצה שיכירו בה, ככל שלדמות יש רצון, והשחקנית
מעוניינת לזכות בהכרה עבור פעולת הדמות שלה משאר השולחן (מה שיציע הכרה מצד
העולם). השחקנית, בהתאם למערכת החוקים שהיא מכירה בה לוקחת מספר קוביות ומגלגלת,
לבדוק אם הייתה הצלחה. היא מכירה בתוצאת הקוביות, הקוביות אומרות שהצליחה, והיא
זוכה להכרה מכל השולחן שהפעולה שלה הצליחה בענק.
אני לא אתפלא אם
הביטוי מעורר השאלות בפסקה הקודמת הוא "הקוביות אומרות שהצליחה", שהרי
על אף שאנו אומרות אותו כל הזמן על פי רוב אנחנו לא מייחסות לו משקל מיוחד. אולם
הקוביות הללו, לא מעט באמצעות האקט הפרשני של השחקנית, אמרו שקייטי הצליחה בפעולה.
נהוג לומר במצב כזה שזו המנחה/הקבוצה/השחקנית שקבעה. זה ביטוי שמחמיץ את המטרה
בעיני: לקוביות היתה השפעה עצומה על המתרחש, אירוע שלא יכול היה להתקיים בלא
הקוביות. יש כאן, במילים אחרות, קריאה ליצירת שפה חדשה: קובייה כבעלת אייג'נסי. קובייה
כמעצבת משחק. לא עוד חפץ דומם, אלא כזה היברידי, כזה שנמצא במקום מסוים באמצע בין
סתם חפץ לבין שחקנית או שחקן.
אתקדם מעט קדימה:
אם לקוביה יש אייג'נסי, הרי שהיא דורשת הכרה ומציעה הכרה. אני אצטרך להכיר בה, לתת
בה אמון, לקרוא לה לעזרה; אחר כך אצטרך להכיר ב"בחירה" שלה,
ב"רצונות" שלה, בכיוונים שזו "מציעה". הפעולה של השחקנית של
קייטי, זו שבוחרת לתת אמונה בקוביות ולבקש מהן לעזור לה, זו פעולה של pull
עם הקוביות כנציגות השיטה, הקבוצה, מערכת החוקים ובעיקר הן עצמן. הקוביות מצידן
מבצעות פעולה ברורה של push
שבכל זאת משאיר מעט מקום למשא ומתן. לפעמים זה כל מה שצריך, ולפעמים כל מה שלא
צריך בכלל. מה שלא יהיה, בשפה הגליאנית ניתן לומר שיש פה "קרב לחיים
ולמוות", שתכליתו מתן הכרה. אני רוצה שהקבוצה תכיר בי, אני אאבק כדי להשיג
זאת. מה הוא "קרב לחיים ולמוות" בהקשר הזה? חישבו על shaming
לקוביות שפישלו ברגעים קריטיים: הן סירבו לשתף פעולה ומכך כבר לא זוכות מאיתנו
להכרה במובן המקובל (בפעם אחרת אכתוב על איזו הכרה הן כן מוציאות מאיתנו).
"הן כמעט עלו לנו בחייה של קייטי", נהוג לומר. יש, כמובן, מקרים
קיצוניים פחות. רובם קיצוניים פחות. אבל ברגע מסוים בוחרת הקוביה להתמרד, ומערכת
היחסים מוגדרת מחדש.
וכמו
עם קוביות, כך גם עם שאר השולחן.