על מידע במשחקי תפקידים

אני בתחושה שהרצאה בנושאים של מידע וידע במשחקי תפקידים אמורה להתחיל באנקדוטה. הנה אחת: לפני הרבה שנים, הרבה בהשראת מיכאל גורודין, הרצתי משחק "מבוכים ודרקונים" בג'יבריש. כלומר, אני דיברתי בג'יבריש, ושלושת השחקנים הגיבו לי בעברית. אני לא זוכר, כיום, יותר מדי מהמשחק, אולם אני יכול להבטיח שהייתה זחילת מבוכים, היו מספר סצנות של דיפלומטיה, הייתה טירה בסוף, אולי גם קרב לחיים ולמוות. הדבר שאותו ביקשתי לבדוק במשחק הזה היה האם אני יכול להנחות משחק – להנחות במובן של "שולחני ישראלי", במובן של סימון שבילים ועידוד הפיכתם למוצקים – גם כשהשפה שלי נלקחת ממני לחלוטין. המסקנה, כמובן, הייתה שאני מסוגל. המסקנה המעניינת הייתה שזו לא השפה היחידה שידעתי באותה התקופה לדבר, ובהתאם שישנן עוד דרכים להעביר מידע כשאני מנחה. המסקנה שלא עלתה אז, אלא רק שנים אחרי, היא שעצם העובדה שמדובר במשחק כמו "מבוכים ודרקונים" עשתה את רוב ההבדל. מה שאני מעוניין לעשות בהרצאה של היום זה לדון בדרכים שבהן המידע פועל. בתוך כך, אני מעוניין לנסות לענות על השאלה מדוע משחק מבוכים ודרקונים בג'יבריש עובד טוב יותר ממשחק תפקידים אחר שמועבר בג'יבריש. בתוך כך, אני מאמין, נדון לא מעט במה הוא המידע במשחקי תפקידים, כיצד הוא עובר, למה הוא משמש.

            יהיו לנו בהרצאה שלוש חטיבות ועצירת ביניים אחת. בחטיבה הראשונה נדבר על שיעורים מהאפיסטמולוגיה וממחקרים בכלכלת המידע במשחק. בחטיבה השנייה נדבר על כיצד סוג ושיטת משחק התפקידים משפיעים על העברת המידע. אז נבצע עצירת ביניים כדי לדון במודל המפה המנטלית, ומשם נתקדם לחטיבה השלישית והאחרונה על קלאסיפיקציות של חלוקת מידע.

 

כמה נקודות על תרגום המונח מנחהה

כמה נקודות על תרגום המונח "מנחה" (על שלל נגזרותיו):

1.      בשיח האנתרופולוגי יש הבחנה בין מושגים "אמיים" למושגים "אטיים" (emic and etic). הראשונים מתארים מושגים שמגיעים מתוך התרבות הנחקרת השני מושגים שמגיעים מבחוץ. זו הבחנה מטעה, כמובן, אך רבת משמעות. כל השימושים במושג "מנחה" בדיונים הישראליים הם שימושים אמיים, הם ייחודיים לתרבות הישראלית ומשומשים בתוך התרבות הישראלית. המושגים הבינלאומיים בנוסחם הלא מתורגם, כמובן, הם מושגים אטיים. בהתאם, הניסיון של השיח התאורטי הישראלי סביב מונח המנחה הוא לעבור משפה אמית תוך-ישראלית לשפה אתית בינלאומית וחוץ-תרבותית. משימה הירואית מעבר לכל ספק, ספק אם סיכוייה קלושים: אפשר להצביע על מונח כמו GNS כמונח שהתחיל כאמי ועבר בהצלחה למינוח אטי. מנגד, המונח "הנאפס של שרדינגר" לא צלח את המעבר הזה.  מהבחינה הזו, השיח התיאורטי הישראלי (חלקים ממנו לכל הפחות) מבקש לבצע מהלך דומה, לתרגם מונח אמי לאטי, גם אם משמעותו עוד לא לחלוטין כבולה למערכת מושגים והקשרים יציבה, גם אם כל מה שיש זה השילוב בין הגדרת גבולות וניכוס השימושים והמשמעויות.

2.      עם זאת, גם המינוח האמי שהתיאורטיקניות והתיאורטיקנים הישראליים משתמשות בו נושא בחובו אתגרים: קהילת משחקי התפקידים בישראל אינה מקשה אחת, וגם השיח התיאורטי לא. השאלה מי היא תיאורטיקנית היא כמובן שאלה טעונה ובעייתית, אולם למטרותינו אנו מספיק לומר ששאלת המשמעויות האמיות והאטיות כאחד מקבלות משמעות אמפירית אך ורק כשיש מי שייאתגר או תאתגר אותן. זה אך טבעי: זה כשאלה שלרוב מחוץ לשיח התיאורטי מבקשות להביע את דעתן שהמושגים לובשים את ארשת החשיבות ואת המבנה הפרטני. במילים אחרות, כדי שמושג חדש יוכל להתקיים הוא חייב לאתגר את השיח הקיים, חייב ליצור אלטרנטיבה שיחנית.

3.      הבעיה מתחילה במקום שבו רוב ההמשגות האטיות, וגם רבות מהאמיות, הן ניסיון לנסח "אמת על זמנית". במילים אחרות, יש לנו ניסיון, או סדרות של ניסיונות, לקבע את המונח, לפגוע בדינמיות שלו. וכמו כל מונח שמגיע מבחוץ, הוא ייתפס כמייצג את כלל הקהילה הישראלית, וזאת על אף היות הסצנה הישראלית מרובדת ומלאת חלקים חופפים בחלקם ולעיתים גם מתנגשים.

4.      פעולת התרגום אינה רק בין אמי לאטי, או בין אטי לאמי. היא מתבצעת גם בין אמי לאמי ובין אטי לאטי. הפעולה הזו דורשת תאורטיזציה: פעולת התרגום היא פעולה פרשנית בהכרח. זה אומר שהיא יצרנית, זה אומר שהמונח לא יתורגם "במדויק": להיפך: יהיו משמעויות חדשות שיתווספו, יהיו כאלו שיאבדו. יותר מהכל, יהיו כאלו – קשרים, הקשרים, מערכות משמעות – שישתנו.

5.      מה שמחזיר אותנו להבחנה בין מושגים אמיים ואטיים: פעולת התרגום, תהיה צורתה אשר תהיה, לא משאירה את המערכות כמות שהן. הסצנה התאורטית הישראלית, לא משנה איך נחלק אותה, לא תישאר אותו הדבר אחרי מהלך שכזה. זה יכול להיות לשלילה, כמובן, וזה גם יכול להיות לחיוב. מה שבטוח הוא שגם זה שיקול שיש לקחת בחשבון.

6.      התרגום החשוב ביותר, בין בתוך הסצנה ובין מחוץ לזה, הוא התרגום בין "לדעת-על[הנחיה, פעולות הנחיה, רעיון המנחה כנפרד משליטת המבוך]" לבין "לדעת-איך[איך להנחות, איך להשתמש ברעיון של פעולות הנחיה, איך להנחות באופן כללי, לאן להתקדם מפה]". זו הנקודה שבה נכשלות רוב הפורמולציות התאורטיות באשר הן נמצאות: ליצור אירוע של משחק משורה של עקרונות. לידה הקושי לתרגם ממינוח אמי לאטי הוא הפחותה שבצרות.

בדרך לתפיסה מעגלית I

*בדרך לתפיסה מעגלית*

1.      מנחת משחקי תפקידים היא מי שמחזיקה בשעון, מי שמחזיקה בזכות הבלעדית להתכוונן על פיו. מדובר כאן על יותר מאשר הכתבת קצב: התכנון האסטרטגי מראש הוא טוב ויפה, וכבר נכתב מעל דפי העמוד על החשיבות העצומה שלו, אולם בזמן המשחק נדרש שימוש בטקטיקות, מעבר מסידור של המרחב לניהול של הזמן. לכן, שחקנית ששואלת על זמנים היא בהכרח שחקנית שמבקשת לעצמה שליטה על המשאב החשוב והיסודי מכל. פעמים רבות אין ברירה, מבחינתי זו לא שאלה, אולם זה לא הופך את הצעד לפחות רדיקלי. רדיקליות היא פעמים רבות דבר טוב, אולם היא בהכרח משנה את תנועת המשחק מאותו רגע והלאה, אולי גם עוזרת לעצב את מה שהיה.

2.      השחקנית הטובה, בהתאם, היא זו שסומכת על שאר השולחן, על שאר המשתתפות, לעיתים על התת מודע שלה, שמוכנה לחיות עם חוסרי ידיעה גם במובן הטמפורלי וגם בשאר המובנים שקשורים במשחק. שחקנית טובה תחלוק את אותם פרטי מידע (לשאלה של מה הם יש לי רק התחלה של תשובה) ותדאג שלא יישארו אצלה. שחקנית שעוד לא חוותה מחפשת נקודות אחיזה בטוחות. כך גם מנחה שעוד לא חוותה. שחקנית טובה, בדיוק כמו מנחה טובה, זוכרת שבדברים מסוימים אחרות יודעות יותר ממנה, שיש לה באופן כללי חוסר בידע, שלעולם לא תוכל להיות בטוחה מספיק. שחקנית טובה היא זו שמקבלת את חוסר הידע שלה, את הבורות שלה, בהבנה.

3.      יש הרבה סוגים של ידע סביב השולחן. יש ידע *על* דברים, לדעת שאשת זאב מחזיקה בפגיעות גבוהה לכסף טהור. יש לדעת *איך לעשות* דברים, לצורך העניין לדעת לחקות מבטאים. יש גם ידע *מקומי*, ידע שפרטיקולרי לקבוצה מסוימת או ללארפ מסוים. וכל הידעים הללו נעים בין נרצה בכך ובין לאו, הם תמיד יהיו חסרים, תמיד יהיו להם משמעויות נוספות: חברתיות, לעיתים פוליטיות.

4.      יש נטייה, וגם אני שותף לה, לומר ש"השאלה הגורודינית" או "השאלה החשובה ביותר במשחקי התפקידים" (בשונה מהשאלות התיאורטיות החשובות ביותר) היא מה המשתתפות והמשתתפים עושים במרחב המשחקי. אולם חשוב להדגיש כי למרחב המשחקי אין שום קיום בלי המרחב המדומיין, בדיוק כמו שלמרחב המדומיין אין שום קיום בלי זה המשחקי. הם דרים ביחד, פעמים רבות יש חפיפה בינם. לכן, הרשו לי לשאול שאלה אחרת בתור קונטרה לשאלה הגורודינית: מה נותן צורה למעגל הקסמים? במעגל הקסמים הכוונה היא לאותו הדבר שנותן את האליבי, את ההצדקה, את היכולת לומר "אני נוהגת שונה במשחק משאני נוהגת מסביב". אם ננסח זאת אחרת, הרי שהשאלה היא איך אני נותן צורה לטקס שהוא משחק התפקידים, איך אני מבודד אותו ממה שמסביב, בידוד שבהכרח אומר שדברים יעברו, שגבולות ייחצו. איך אני יוצר (וגם נותן) צורה לטקס הזה, איך אני מייצר את המרחב, איך אני מנהל את הזמנים.