מסמך המרחבים הבטוחים - פרק ראשון

 

נקודת המוצא של הדיון שלהלן, כאמור, היא שניתן לנהל משחקי תפקידים בהם רמת הסיכונים למשתתפות ולמשתתפים מינימלית, ושתחושת הביטחון בה תהיה גבוהה עבור כל אחת מהמשתתפות לאורך (לכל הפחות) רוב המשחק. כדי לעשות זאת, אבקש להתחיל בשורה של הבחנות אותן אבקש לבצע בפרק הנוכחי. אני אבקש להבחין תחילה, על אף שאגיע להסבר נקודה זו רק לקראת סוף הפרק, בין "תחושת הביטחון האישית" לבין "רמת הסיכון של המשחק הפרטיקולרי", אותם אבקש לבינתיים להבין באופן אינטואיטיבי. אני אבקש למעשה לטעון שהרבה ממה שמונע את היכולת להיפגע במשחק, ולמעשה גם הרבה ממה שמאפשר לפגיעות להתרחש, הוא הפער בין רמת הסיכון, אותה ניתן לנהל, לבין תחושות הביטחון האינדיבידואליות, שייחודיות וסובייקטיביות לכל משתתפת (מה שלא בא לזלזל בחוויה הסובייקטיבית, והדיון במסמך יכוון מאוד להתמודד עם שני צדדי הסוגיה). בהתאם, אנו ננסה להבין את תחושת הביטחון האישית על בסיס השפה שנפתח באמצעות דיון ברמת הסיכון של המשחק הפרטיקולרי, לפחות מבחינת הפרק הנוכחי, ובפרקים הבאים נבקש לבחון גם מהקשר בין שני חלקי הסוגיה. את רמת הסיכון, נדגיש בנקודה זו, ניתן לנהל בכל מני דרכים, כולל – עד גבול מסוים – להרבותה או לצמצמה, וכן גם להדגיש סיכונים מסוימים על חשבון אחרים.

          כאן זה מקום טוב לעצור לרגע ולשאול מה היא פגיעה מבחינתנו כאן, מתוך הנחה שהיא אחד האספקטים המרכזיים בהם נבחנות הן תחושת הביטחון והן רמת הסיכון. אני מעוניין לטעון שפגיעה היא תוצאה לא רצויה של פעולה - פעולה שאני ביצעתי, או שביצעה מישהי אחרת - שלה יש השלכות ארוכות טווח (או לפחות כאלו שמרגישות כרגע כבעלות השפעה ארוכת טווח) על משתתפת מסוימת כאדם, בין אם מישהי אחרת ובין אם כאני עצמי. לפגיעה שכזו יש רמות, כפי שמיד אטען, ויש לה גם סבירות. שתי השאלות הבסיסיות בניסיון לייצר מרחבים בטוחים הן (i) כיצד למנוע פגיעות ו-(ii) כיצד לייצר ביטחון לחשוף את עצמנו כאנשות כחלק מהמשחק, לחשוף את ה"בטן הרכה" ולאפשר לנו לחקור גם את עצמנו במשחק, בלא סכנה משמעותית לשלם על כך מחיר. זה מתוך המטרות הללו שיגיע המשך הניתוח. אנו נבקש להבחין גם בין פגיעה לבין מצוקה, שכן יכולות להתרחש פגיעות בלא שתתפתח תחושת מצוקה מצד אותה שחקנית (כפי שנראה בפרק השלישי, למשל, האמון שלי יכול להיפגע בלי שארגיש במצוקה). תחושת המצוקה היא אקוטית לדיון שלנו, אולם מטרתנו היא לנהל את הפגיעות, קטגוריה רחבה יותר, ולא להסתפק בצמצום מצוקות.

מהאמור כאן עולה שניתן להצביע על שלוש רמות של פגיעות, שנבדלות מהמצוקה שהן עשויות לעורר: הדמות יכולה להיפגע, השחקנית עשויה להיפגע ואני כאדם עשוי להיפגע. המסמך הנוכחי מתמקד בפגיעות מהסוג האחרון ובמצוקות שנגרמות מהן, פגיעות בי כאדם. הניסיון לנהל אותן נכון הוא חלק משמעותי מהמפתח כאן, בעיני. דוגמה מכל רמה של פגיעה תוכל לעזור כאן: הדמות שלי יכולה להיפגע, למשל ממכת חרב: אם זה משחק שולחני, ברור כי פגיעה שכזו בדמות לא זולגת אלי כאדם. היא כן עשויה לפגוע במטרות המשחקיות שלי, למשל אם המכה מוציאה את הדמות מכלל פעולה ברור שכשחקן פחות אוכל לתרום למשחק. אבל כאמור, אין מכך הכרח שאני כאדם ארגיש פגיעה, ובכל מקרה ברור מהדוגמה שישנם שערי המרה בין פגיעה בדמות לפגיעה בי כשחקן לפגיעה בי כאדם. פגיעה בי כשחקן יכולה להיות, למשל, שמאוד רציתי במשחק מסוים לשחק דמות תמימה שמאבדת את התמימות שלה, אבל הקבוצה אמרה "לא". חוסר יכולת לשחק כך פוגע בי כשחקן, במטרה המשחקית שלי, אולם אין הכרח שזה יקשה על הדמות. ועם זאת, קיים סיכוי שזה יפגע בי כאדם: אם למשל ארגיש שהסיבה לכך שאני לא זוכה לחוות את תהליך שבירת התמימות היא משהו נגדי כטאי, ולא משהו שנובע משיקולים משחקיים: ההבדל בין "זו לא חוויה שמעניין אותנו לחקור במשחק, מכיוון שיש חוויות שיותר מעניינות אותנו כקבוצה" לבין "הרעיונות שלי באופן סדרתי זוכים להתעלמות, וישנו חשש סביר שאני נופל פעם אחר פעם בין הכיסאות". התיאור האחרון מתקשר להחלטה שזולגת לרמת האדם ("הרעיונות שלי שווים פחות"), התיאור שלפניה מתקשר להחלטה שקשורה באופי המשחק הפרטיקולרי ולהרכב הספציפי שהתאסף כאן. ברור כי בעוד ששני התיאורים עשויים לזלוג, המקרה של "הרעיונות שלי שווים פחות" הוא המרכזי לדיוננו כאן, ובאמת פעמים רבות יותר הוא מעורר תחושות מצוקה. בהתאם, וכאן נחזור לשתי השאלות הגדולות (כיצד לנהל פגיעות? וכיצד ניתן לאפשר לנו ולשאר הקבוצה לחשוף עצמנו כאנשות, ולא רק להישאר בגבולות הטכניים של רמות הדמות והשחקנית/מנחה?), אלו תחושות פגיעה שמייצרות מצוקה מהסוג שזולג אלי כאדם שיעסיקו אותנו כאן. כיצד, אם כן, נייצר ביטחון משני הסוגים?

          נתחיל את דיוננו בשאלות הגדולות הללו בשאלה שונה משהו: "מה הוא סיכון לפגיעה במשחקי תפקידים?" אני אבקש לטעון שמדובר ברמת הסבירות שייגרם נזק כלשהו לשחקנית מסוימת ברמה חמורה יותר או פחות. ננסה להבין במה דברים אמורים. אני מאמין שהמילים המרכזיות בהגדרה זו הן "רמת הסבירות", "הנזק ורמתו", וכן "שחקנית מסוימת". הנחת המוצא של הטקסט שלהלן היא שלפני שאנחנו מצטרפות ומצטרפים למשחק חדש למשל, בין אם בכנס ובין אם בקמפיין/חד"פ ביתי, אנחנו עושות ועושים חישוב של "מה הסיכוי שאהנה מהמשחק", או כל וריאציה אחרת על הנאה (אותי, למשל, עניין במשך שנים למצוא משחקים שגורמים לי לחשוב על משחקי תפקידים אחרת). כחלק מהחישוב הזה, במודע או שלא במודע, אני מאמין שאנחנו גם מעריכות ומעריכים מה סיכוי יש שנצא עם חוויה חיובית, וזו מותנית לא פעם בשאלה מה הסיכוי שיהיו גורמים שעשויים להעיב על החוויה. למשל, אני יכול לומר שאותי "מבוכים ודרקונים" מעניין כמושא מחקר, אבל שקמפיין מבוכים ודרקונים שקרוב מדי לחוקים ולמבוכים ישאיר אותי בחוץ פשוט כי אני לא אוהב את המכאניקות בימינו. שימו לב, זה לא גורם שקשור לתחושת ביטחון אישית, בין השאר מפני שהוא נותר ברמת "טאי כשחקן" ולא מגיע לרמת "טאי כאדם". עכשיו, בין הגורמים שעשויים להעיב עשויות לעלות שאלות נוספות, שקשורות בתחושות אישיות לגבי הסיכוי להיפגע מהמשחק (מה שכינינו "סיכון"). פגיעה וחוסר הנאה הם עניינים שונים, אולם בכל רגע נתון במשחק – למעט כשאנחנו באימרסיה מוחלטת – שאלות רפלקסיביות על "עד כמה אני נהנה? האם המשחק שווה את הזמן שלי? עד כמה ההתפתחויות הנוכחיות במשחק טובות לי?" וכן הלאה – מתנהל לגביהן דיון פנימי כל העת. דיון זה מבקש להעריך סיכונים לצד רווחים פוטנציאליים. הדיון לא לחלוטין רציונאלי (שכן גם הרגש מעורב) אבל הוא מרגיש כזה, ולכך יש השלכות כפי שנראה בהמשך.

          כאן עלינו לשאול, כיצד אנשות מבצעות את חישוב הסיכונים הזה? מה נכלל בתוכו? אני אטען שהחישוב מבוסס על שאלות משני סוגים עיקריים של שאלות (בהנחה שנגביל דיוננו לקשור במרחבים בטוחים). שני סוגים אלה, שלמעשה פתחו את ההקדמה למסמך, הם מן הצד האחד, האם תהיה לי במשחק היכולת והסכנה לחשוף גם את נקודות החולשה/הנקודות הרכות שלי, כלומר כמה חופשי אני יכול לדבר ולפעול? כמה אני צריך להיות "על המשמר" מבחינת מה אני משדר החוצה? מן הצד האחר עולה השאלה האם אהיה במשחק מוגן/מוגנת מפגיעות של אנשות אחרות? [שאלות על הרווחים מלקיחת הסיכונים הללו אני שומר לשלב מאוחר יותר]. שתי השאלות קרובות, אך שונות: בשאלה הראשונה, שמודדת את מה שאכנה "ביטחון חיובי", השאלה היא אקטיבית, האם אני בעצם מוכן/מוכנה ליזום פעולות אקטיביות בהן אעז להסתכן. מנגד, עם השאלה השנייה (שמודדת "ביטחון שלילי"), אני בעמדה של מושא אמירות, או אלף אלפי הבדלות של מושא לפעולות. במקרה שכזה, אין זה הכרחי שאפגע רק היכן שהסתכנתי. להיפך, ישנם נזקים שנוצרים גם מזה שלא פעלתי, ותמיד קיים סיכוי לריקושטים לא צפויים. השאלות, עם זאת, קרובות מאוד: מי שלא מסתכנת, לרוב תיפגע פחות במובן הביטחון השלילי. בהחלט קיים סיכוי שתהיה לה חוויה שלילית מאוד בסיכום, שכן היא נזהרה "יותר משציפתה". שני סוגי הביטחון, אם כן, ייבחנו במסמך שלהלן לא פעם באותה אינטראקציה. לא פעם נראה שהן מהדהדות זו את זו. מה שלא יהיה, חשוב לשים לב שהגדרה זו היא סובייקטיבית, ממש כמו ההכרעה בשאלה האם ועד כמה המשחק שאני מתלבט לגביו מתאים לי. על בסיס מענה על שתי השאלות הללו, לתחושתי, אני פותר את סוגיית תחושת הביטחון לפני שאני מחליט אם להצטרף למשחק או לא, וגם את השאלה "האם להישאר במשחק, אם לאו". כפי שנראה בהמשך, מענה על השאלות הללו מורכב מלא מעט גורמים ואנו ננסה למנות לפחות חלק מהם.

          נניח והגעתי למסקנה שעשויה להתרחש פגיעה, האם בהכרח אוותר על הקמפיין? התשובה הפשוטה היא שלא, שלא פעם אנחנו ממשיכות וממשיכים את החישוב כדי להעריך את סבירות האתגר שיעמוד בפני תחושת הביטחון. כאן ישנם שלושה אספקטים אפשריים עיקריים שעשויים להתערב בהחלטה: מה הסיכוי שפגיעה שכזו תתרחש? במידה ופגיעה תתרחש, כמה נזק אני צופה שהיא עשויה לייצר, במקרה הגרוע ביותר או במקרה הסביר ביותר? וכן, האם ישנם גורמים נוספים שעשויים להשפיע על ההחלטה שלי האם להצטרף? גורמים שרלוונטיים לשאלה האחרונה במיוחד יכולים להיות, לצורך העניין, לחץ חברתי חיצוני (למשל, האם כל החברות שלי הולכות ללארפ?) או לחץ פנימי (האם תהיה לי הזדמנות נוספת לשחק את המשחק הזה, לדוגמה). מענה על שלוש השאלות הללו מאפשר לי להגיע להבנה מושכלת יותר של מה היא רמת הסיכונים במשחק. לאור הבנה של הרמה במשחק האמור, אני יכול להחליט אם להצטרף למשחק או האם להישאר בו, במידה וכבר הצטרפתי. נתרחק לרגע ממושא הניתוח ונבחן מחדש את התמונה הגדולה מבחינת המסמך.

          תמונה גדולה זו מאפשרת לנו בשלב זה להבחין בין רמת הסיכון לבין תחושת הביטחון. מן המפורסמות הוא שכל שחקנית ושחקן עשויות להרגיש תחושת ביטחון שונה גם אם כולן ישחקו באותו המשחק. מדוע זה כך? ואיך זה קשור לחישוב רמת הסיכון ההיפותטי שביצענו מעלה? כדי להציע כיוון לבחינת הסוגיה, עלינו להבין יותר לעומק את ההבחנה בין תחושת הביטחון לבין רמת הסיכון. רמת הסיכון, לטוב ולרע, היא קונסטרוקט היפותטי. היא נועדה לאפשר לנו לדון בנושאים שהם יותר מועדים לפורענות מאחרים, סטטיסטית. למשל, ישנם נושאים כמו מיניות במשחקי תפקידים שקל יותר לנצל לרעה מאחרים, למשל כי קל לנו יותר לדבר על אלימות בטוחה במשחקי תפקידים משקל לנו לדבר על מיניות בטוחה במשחקי תפקידים (לדבר על אלימות מאפשר לנו להישאר ברמת השחקנית/מנחה, אולם לדבר על רמת המיניות מועד יותר לזלוג להשלכות עלינו כאנשות גם מעבר למשחק). הקונסטרוקט "רמת סיכון" מאפשר לנו לדון בשינויים ובהבדלים בין אנשות מבחינת מה גורם להן להרגיש בטוחות ואיך ניתן לגשר על הפערים בין האחת לשנייה. במילים אחרות, הקונסטרוקט מאפשר לנו לזהות היכן עשויות לצוץ בעיות עתידיות בתחושת הביטחון, והוא מאפשר לנו במקביל להבין איך ניתן לגשר על פערים, כפי שנראה בהמשך.  "תחושת ביטחון", מנגד, היא גם פרסונלית וגם ארעית. למה הכוונה? מה שגורם לי להרגיש בטוח במשחק מסוים, בשונה מבאחר, גם יכול להשתנות לאורך המשחק, והוא גם מרוחק במידת מה מרמת הסיכון הכללית יותר: רמת הסיכון היא חישוב רציונאלי במהותו (גם אם לא במלואו), והוא מוכוון/צופה לכיוון העתיד (כלומר שהוא תמיד מבקש להתייחס למה שיקרה בהמשך, גם אם הוא מנתח על בסיס התרחשויות מהעבר). תחושת הביטחון מערבת *גם* את האמוציות, וברמת עירוב גבוהה בהרבה. יותר מזה, היא תמיד מתארת רגע פרטיקולרי בהווה, הרגע בו היא נתפסת ברפלקציה.

          טענתי בתחילת הפרק שבעיני זה על הפער בין שני המושגים הללו שעומד הרבה מהדיון ביחס למרחבים בטוחים לסוגיהם, אני מעוניין כעת להסביר. כפי שאני מקווה שהדיון עד כה הראה, את רמת הסיכון הרבה יותר קל לחשב מראש מאת אופי תחושת הביטחון האישית שלי לאורך המשחק. זה קשור בשתי בעיות משנה: (א) רמת הסיכון, מטבעה, פחות תלויה באופי הפרטיקולרי של ההרצה הפרטיקולרית שבה אנחנו נמצאותים, בהנחה שהוא מתוכנן מראש לפחות עד רמה מסוימת. הבדלים בין ההרצות יכולים כמובן להשפיע כאן, אבל זה המשתנה היחיד שבהכרח לא נתון מראש. (ב) תחושת הביטחון האישית תלויה מאוד ברמות המיקרו של המשחק, ויכולה להשתנות בשל אמירות אקראיות שאינן קשורות באופי המשחק בגדול ברמת המאקרו. כך, למשל, בדיחה לא מוצלחת יכולה לחשוף הרבה על הערכים של האנשות איתן אני משחק כבנות וכבני אדם, ולפעמים התמונה שעולה עשויה להיות חמה פחות משדמיינתי (היא גם עשויה להתפרש לא נכון, בעיה חמורה לא פחות שנחזור אליה).

          ההבחנה בין שני המושגים הללו נושאת בקשר מורכב ורב כיווני עם שני מושגי הביטחון שהצענו. כך, ביטחון שלילי נוכח מאוד בחישובי רמת הביטחון, אולם גם ביטחון חיובי מתערב כאן: השאלה עד כמה אני מוכן להיחשף היא שאלה שנלקחת בחשבון כשאני מחשב את רמת הסיכון, גם אם קשה יותר להעריך את מידת החשיפה הצפויה. לעומת זאת, תחושת הביטחון תורמת בעיני בעיקר לביטחון החיובי מבחינת תרומה ישירה. שכן בעוד שזה נכון שהביטחון השלילי מייצר לה מצע, כלומר שעל בסיס הערכת הפגיעות הקונקרטיות שכבר בוצעו מוערכת תחושת הביטחון, אולם בהקשר לסוג ביטחון זה ברור שהחשש הוא ישיר יותר. בה בעת, ישנן גם תנועות לכיוונים ההפוכים: לפעמים הביטחון השלילי מוזן בידי רמות ביטחון נמוכות, מה שמסוגל להביא בעקיפין לתחושת ביטחון ברמה נמוכה עוד יותר.