אתר זה הוא ארכיון

רשומות חדשות מתפרסמות בעמוד הפייסבוק "מחשבות בעקבות משחקי תפקידים". כמו כן, האתר מרכז את שאר חומרי הפעילויות שבהן לקחנו חלק, ובתוך זה "בית הספר לתיאוריה של משחקי תפקידים".

יום שני, 6 בינואר 2020

מראה מול פנס - דיוני מציאות ואסקפיזם


בסוציולוגיה קיים מושג שנקרא "טיפוס אידאלי", והרעיון שלו הוא ביטוי תאורטי טהור של תכונה מסוימת, רעיון מסוים, אובייקט מסוים. כך, למשל, במשחק השולחני ביותר שאפשר לדמיין, הגוף לא משחק תפקיד: זה רק הדיבור שמבצע את קסמיו. אפשר להסיק מזה שיש ספקטרום בין לארפ לבין שולחני, אולם זה פחות העניין. העניין הוא שבטיפוס האידאלי הזה, של המשחק שמסתכם בדיבור, אפשר לדבר על כך שמשחק התפקידים השולחני אנחנו יוצאים ויוצאות מהגוף שלנו, מהגבולות הרגילים שלו, ומבצעים משהו אחר, אמורפי יותר, לא גשמי יותר. אחת השאלות שדבר שכזה מעלה היא כזו: איזה קשר עם המציאות נשאר ואיזה נחסם במצב הזה.
            בשיח הספרותי קיימת ההבחנה המטאפורית בין יצירה שהיא מראה למציאות אל מול יצירה שהיא פנס או מנורה שמצביעה/מאירה רעיון ספציפי. גם פה, כמובן, מדובר בספקטרום. אולם נשאלת השאלה: האם משחק התפקידים השולחני קרוב יותר אל המראה, זו שמשקפת את המציאות, או אל הפנס. גם בספקטרום יש קרוב יותר או פחות.
            בשיח הקולנועי קיימת אבחנה מרתקת, בספר כדוגמת Filmosophy, לפיה הסרט מחזיק בכוחו מפני שהוא מייצר לנו מציאות אחרת, נפרדת, שבה אנחנו צופות וצופים מבחוץ אך עם חלון הצצה פנימה, בלי שהדמויות מודעות לכך שאנו צופות בהן. במונחי שולחני, בהתאמה, אפשר לדבר על כך שהדמויות שלנו (על פי רוב) לא מודעות לכך שאנו שולטות ושולטים בהן, מנהלות אותן, מובילות אותן, צופות בהן, יוצרות אותן, משחקות אותן. יש נתק. לפחות בטיפוס האידאלי יש נתק.
            הנתק הזה, הפער, הוא בדיוק מה שמאפשר למציאות להיכנס פנימה. זה בכך שאנו מגדירות היכן אסור לה להיכנס שהיא יכולה לפתע להיכנס. זה בכך שאנו מציבות לה מחסומים ומכשולים, שהיא יכולה להרים את ראשה ולנשוך או לאהוב. אם יש שאלה שעלינו לשאול, שוב, היא מה היא המציאות הזו, האם המציאות הזו היא מראה למציאות שלנו או משהו שמאיר באור אחר על המציאות שלנו. בזה שאסרנו עליה להיכנס, שיצרנו את מעגל הקסמים, היא לא יכולה שלא להיכנס. טיפוסי.
            הסיבה לכך שאני מבצע את כל המהלך המוזר הזה היא שקיים דיון מאוד משמעותי, משחר ימי התיאוריה (ועוד משחר ימי התיאוריה מהדור של שנות השמונים, שהיא חיה אחרת לחלוטין) כמה קיים הקשר, אם קיים הקשר, בין השניים. דיוני ה"אבל זה מה שהדמות שלי הייתה עושה" או אפילו "משחקי תפקידים הם אסקפיזם", שלא לדבר על "משחק התפקידים הוא יצירת אמנות שנועדה לספר משהו על החוויה האנושית". כל אחד ואחד מהביטויים הללו הוא חלק מאותו הדיון.
            ברשומה על עולמות המערכה כתבתי שעולם המערכה נע כדי להישאר באותו המקום, שהסטטיות מקורה בתנועה. באופן דומה, אפשר לכתוב שמשחק התפקידים משתנה כדי להישאר אותו הדבר, שהקיום הנפרד נוצר כדי שדברים יישארו במקומם. זה מאפשר לנו לדבר על שני דברים במקביל, שכל אחד מהם ראוי לרשומה נפרדת: הראשון הוא התנועה, מה מאפיין אותה, מה מגדיר אותה; השני הוא למה הסטטיות, למה דברים לא משתנים על אף שהם משתנים כל הזמן, ומה זה הדבר הזה שנשאר. אני טוען, במילים אחרות, שהדיון הפתוח הזה ממשיך בעיקר מפני שקיימים שני טיפוסים אידאליים במשחק, שבלי אור הפנס לא ניתן למצוא את המראה.