מסמך מרחבים הבטוחים - סיכום

 

המסמך שאלו הן מילות הסיום שלו ביקש לתאר שני סוגים של ביטחון, ביטחון שלילי שמגן מסכנות וביטחון חיובי שעוסק בניהול סיכונים. על בסיס ההבחנה הזו ביקשתי לתאר מונחים ועקרונות לגיבוש של מסגרת בטיחות קבוצתית. רעיונות המפתח שלנו למימוש שני סוגי הביטחון היו (1) המידות הטובות, שתפקידן היה להתוות כיצד משחק טוב מבחינת רמות הביטחון שבו נראה. כאן פנינו למושג מופשט של "משתתפת אידאלית", מתוך מטרה להציף את האידאלים שבעיני – על כל פנים – יש ערך לשאוף אליהם. (2) פנינו לדיון ארוך בסוגיות של אמון. המשלנו אותו למטבעות שמושקעות בשלל קשרים, ותיארנו שלושה סוגים של אמון שיכולים לשמש להבנה טובה יותר של מדוע דברים "מתחרבשים" לפעמים: אמון בכוונות, אמון במידע ואמון ביכולת. בתוך כך, דנו גם בשלושה ניתובים שליליים. המטרה כאן הייתה לחשוף את הסכנות שבצניחות במדדי האמון האמורים. לבסוף, (3) דנו ביחסים של הכרה, ובמסלול מתן ההכרה. ניסינו לתאר מדוע הכרה היא אחד המושגים החשובים ביותר בעיני בכל הקשור בהתמודדות עם פגיעות ומצוקות, כמו גם בכל הקשור בניהול סיכונים באופן חכם יותר. סיימנו, כאמור, עם דוגמה מפורטת של מקרה טיפוסי.

          מסמך זה, עם זאת, אינו מיועד להיות "המילה האחרונה בתחום", אלא לקדם שיח שלתחושתי יש לו עוד הרבה לאן להתפתח. במקביל, מסמך זה הוא גרסה מקוצרת של מסמך ארוך יותר, מסמך שעוצב לפי חזון לדיון תאורטי גם בכלי הביטחון השונים – כלי ביטחון שלתחושתי אינם מספקים – תוך הצעה של עקרונות עבור כלי ביטחון חלופיים. מכל מני סיבות, החלטתי לקצר את המסמך, ובתוך כך לפחות שני דיונים נמחקו, האחד בכלי הביטחון והשני בסוגים של אנרגיות. אני מעוניין לשרטט בקווים כלליים כמעין סיום את שני החוסרים הללו ככיוונים להמשך:

1.    מבחינת כלי הביטחון, שלתחושתי עיקר הדיון על מרחבים בטוחים נטה להתמקד בניסוחם, לא פעם בתוך מה שלי נראה כריחוק מתיאוריה של מצוקות ופגיעות, אני מעוניין להציג ביקורת ואז קריאה להמשך. בעיני, כלי הביטחון שנוסחו מתחלקים לשני סוגים בשיח הקיים: כלים של זמן המשחק, וכלים של מחוץ למשחק. עם הראשונים נמנים כלים כמו מילות ביטחון, או מדיניות הדלת הפתוחה, עם השני נמנים תיאום הציפיות וביסוס החוזה החברתי. בעיני זו תפיסה בעייתית מאוד של כלי הביטחון השונים: מילות ביטחון דורשות עבודה מחוץ למשחק, במקביל לעבודה בתוכו, כדי שיהיו שגורות, כתנאי ליכולתן להיות שימושיות, ואילו חוזה חברתי וכדומה דורשים עידכונים רבים לאורך המשחק, לפעמים ברמת תוך כדי הסצנה (בעיקר מפני שלפני שהמשחק מתחיל לא ברור לנו כלל לאן דברים ילכו במשחק בפועל). בנוסף, מילות הביטחון עצמן (ואני כולל בהן גם כלים מהסוג של "קלפי X") מיועדים להצפת תחושת מצוקה, אולם הם לא מסוגלים לעשות הרבה מעבר. בהתאם, הם מייצרים מצג שווא שהם מספקים ביטחון, בעוד למעשה הם לא מסוגלים לפתור, או לשרטט כיוון לפתרון, של כמעט ואף מצוקה. תיאורטיזציה עתידית של כלי הביטחון חייבת, בעיני, להתמודד עם הבעה הזו. האם הפתרון הוא הוספה של כלים נוספים? יהיו שיטענו שכן, יהיו שיטענו שלא. אחת מהסיבות לקיומו במסמך הנוכחי של פרק לתהליכי הכרה, היא בדיוק כדי להציע כלי חלופי, שבעיני לכל הפחות מסוגל להראות מה לא עובד בכלי הביטחון הקיימים ובמקביל להצביע על היכן נדרשת עוד עבודת פיתוח ומציאת פתרון.

2.    לא פחות חשוב הוא הדיון באנרגיות. אחד הדיונים החסרים ביותר בשיח של מרחבים בטוחים, בעיני, הוא במחירים שמשלמת המשתתפת כדי להתשתתף במשחק, כמו גם באופנים בהם המשחק ממלא אותה. לכך יש השלכות על ביטחון משני הסוגים, מכיוון שאיך שלא נסתכל על זה, משחק טוב לא ממצה את כלל האנרגיות של המשתתפת, ואולי גם ממלא אותה ומשאיר אותה במשחק עד המפגש הבא. האנרגיות הללו, שניתן בעיני לחלקן לשלושה סוגים (פיזית, מנטלית, רגשית-נפשית) הם שלושה משאבים נוספים, מלבד האמון, שמשחקים תפקיד מרכזי בניסיון להבין מה אפשרי לעשות במשחק ומה לא. משתתפת ש"נגמרת" תוך כדי המשחק, למשל כי היא לקחה על עצמה יותר ממה שהיא מסוגלת, עלולה לפספס את אותות המצוקה שלה או של המשתתפות שסביבה, ולכך עלולות להיות השלכות מאוד לא טובות. תיאורטיזציה עתידית של הדיון באנרגיות חייבת, בעיני, להבין מה קשר יש בין אנרגיות לאמון, וגם איך עלינו להתאים את מנגנון מתן ההכרה כדי שיוכל להתמודד גם עם סוגיות של אובדן אנרגיה, לעיתים אף באופן לא צפוי.

 

מסמך המרחבים הבטוחים - פרק רביעי

 

לפרק הנוכחי יש שתי מטרות: (א) להסביר מה הם יחסים מבוססי הכרה, למרכיביהם, ומדוע הדיון בהם רלוונטי לתיאוריה של מרחבים בטוחים במשחקי תפקידים; (ב) לדון במקומות בהם יכול להיווצר מצב של אי-מתן-הכרה – במכוון או שלא במכוון - ואילו השפעות עשויות להיות לכך. הטענה המרכזית שלי בפרק תהיה שכל ניסיון להתמודד עם משתתפת במצוקה, כמו גם כל ניסיון למנוע מצוקה פוטנציאלית מראש, חייב לעבור דרך מסלול מסוים לו אבקש לקרוא "הכרה" (Recognition). מסלול זה, שאפרט את שלביו בפסקה הבאה, הוא תנאי יסוד להתמודדות מפני שבלעדיו אין לנו היכולת להבין מה מקור המצוקה, ובלעדיו גם אין לנו איך לתפור פתרון מתאים. רוב המצוקות בתחומי המרחב הבטוח – בעיני – הן מצוקות של היעדר הכרה, מה שנהוג לכנות "אי-מתן-הכרה". לניסיון להסביר מה שני מושגים אלה אומרים וכיצד עבודה איתם יכולה להועיל לקבוצה ולמשחק – זו מבחינתי מטרת הפרק.

מסמך המרחבים הבטוחים - פרק שלישי

 לאחר שהגדרנו את אופן המשחק האידאלי, נכון בעיני להתקדם לדיון יסודי יותר בסוגיית האמון של אותה שחקנית אידאלית בשאר הקבוצה, או של המנחה בשחקניות שמולה (וגם להיפך, כמובן). אמון הוא משאב יסודי מבחינת יצירה של מרחבים בטוחים משני הסוגים, והוא יסודי כל כך מפני שהוא תנאי יסוד ליכולת להגיע למצב של ריפוי. המשתתפת נדרשת להאמין בעצמה ובקבוצה שסביבה כדי שתוכל לשקול בכלל מצב של תיקון, אבל נדרש מהאמון עוד יותר בשביל ניהול נכון של הסיכונים במשחק. כפי שנראה ממש עוד מעט, בלא אמון ביכולת, למשל, של הקבוצה להתמודד עם מצבים של מצוקה פוטנציאלית, יהיה קשה הרבה יותר להאמין ביכולת שלהם לחקור טריטוריות שלא מוכרות לכולנו מראש (אם בכלל יהיה אפשרי הדבר). אמון הוא מצרך יסוד הן עבור מידת השיתופיות – נדרש ממני לסמוך על שאר הקבוצה כדי שאוכל לשתף איתן פעולה – והן עבור מידת האחריות (כדי לאפשר למשתתפות אחרות להשתתף באחריות על החוויה שלי, אני צריך להאמין להן שהן לטובתי). גם יחסי הכרה, שיעסיקו אותנו בעיקר בפרק הבא, דורשים אמון ברמה גבוהה. על כן, מה שאני מעוניין לעשות בפרק הנוכחי זה לדון במושג האמון עצמו, להבין מה הוא כולל וכיצד הוא עובד, ולאחר מכן לקשר את מושג האמון לסוגיות הביטחון באופן מפורש יותר. מטרתנו תהיה לראות כיצד אמון מצמצם פגיעות, אבל גם ובעיקר כיצד הוא מהווה תנאי יסוד ליכולת לנהל סיכונים עתידיים במשחק. וכזכור לכולנו, ניהול סיכונים הוא אקוטי למשחקי התפקידים ממש כמו טיפול במצוקות שמתרחשות: בלא אמון בכוונות וביכולת קודם ותוך כדי הטיפול, לא נוכל לייצר את הביטחון שייאפשר לנו לחקור, למשל, סוגיות נפיצות. בהקשר זה, חשוב לזכור בעיני שטעויות אנוש תמיד יתרחשו. אי אפשר לנהל את כל הסיכונים בהצלחה לאורך כל המשחק. לכן, עלינו להבין את האמון דרך תפקידו בשני סוגי הביטחון שמעסיקים אותנו כאן, הן כדי לתקן טעויות והן כדי להנחות את המשחק כדי לקחת סיכונים היכן שחשוב לנו לקחת אותם, היכן שמהותי עבורנו להתנסות.

מסמך המרחבים הבטוחים - פרק שני

 

אמרה נפוצה היא שיש דברים שעדיף לצמצם ככל הניתן, למשל את הסיכויים לפגיעה באנשות אחרות, שכן מה שניתן למנוע אחר כך אין צורך לפתור. אנו נטען טענה אחרת: פעמים רבות (אבל לא תמיד) אנחנו במפורש פונות ופונים להסתכן, במודע, פשוט כי מרגיש לנו שהחוויה המשחקית שתיווצר מכך עשויה להיות מעניינת או חיובית. עבור מקרים כאלה, נדרשת לא מטאפורה של מניעת סיכונים אלא מטאפורה של ניהולם. בפרק הזה, עוד לפני שאני ניגש לדיון בסוגיות כמו זיהוי פגיעות, התמודדות עם פגיעות וטכניקות לאפשר תקשורת, אני מעוניין לנסות לשרטט בקווים כלליים (יהיו שיטענו שמאוד) כמה עקרונות יסוד שבעיני מסוגלים לעזור לנהל סיכונים, כולל סיכונים לפגיעות. הנחת המוצא שלנו כאן היא שבאמצעות הגעה למשחק והשתתפות בו על פי המידות הנכונות, נוכל יותר בקלות לנהל את הסיכונים כדי שנוכל לחקור תמות מורכבות, כמו גם לחשוף מעצמנו צדדים רגישים, ובה בעת לצמצם מאוד סכנות לא מהותיות. כדי לעשות זאת, אני מעוניין לנסות לתאר מה הן התכונות שבעיני מתארות שחקנית טובה. אני מאמין שמהר מאוד נשים לב שהשחקנית שאני מתאר חושפת מה הם הערכים הפוזיטיביים שמובילים את המסמך הזה, ובתקווה גם מה הן מגבלות הגישה שאני מנסה להציג כאן. התכונות שאבחר לפתח פחות משמעותיות בעיני מעצם הדיון במה מאפיין שחקנית או שחקן טובים (בשונה מהשאלה "מי מבין חברות הקבוצה היא שחקנית טובה יותר?"), אולם באופן אישי אדגיש שאני מאמין בהן מאוד. בפשטות, אני מאמין שבוויתור על סוג הדיון הזה השארנו ציבורים נרחבים של שחקניות ושחקנים בעלטה בנוגע לכיצד לשפר את המשחקים שלהםן הלאה, בעיקר מהזווית של כיצד ליצור ביחד חוויה בטוחה יותר בשני המובנים שמנינו בפרק הקודם, לאפשר חקירה עצמית וקבוצתית היכן שנכון לנו ולהימנע מסכנות היכן שאין זה עקרוני למשחק ולחוויה המבוקשת. מה שאציע כאן הוא גם דרך לצמצם סיכונים בעיני, פשוט מכיוון שיותר מדי התמקדנו במה רע ובמה לא מתאים, פחות מדי במה יכול לתרום לביטחון. המפתח של הדיון, ושדיון בו ימלא את הפרק הבא הוא המשאב הזה שנקרא אמון, ושמאפשר תקשורת גם על נקודות פחות אהודות ו/או יותר כואבות. היחסים בין אמון לבין שני סוגי הביטחון דו-כיווניים, ואנחנו נראה שהמפתח להם עובר בשאלה כיצד נראה משחק טוב. הסיבה לכך היא שמשחק טוב הוא משחק בטוח בו המשתתפות והמשתתפים בוטחות זו בזו, וברור כי משחק אידאלי מניח לפחות במידה מסוימת קבוצה שפועלת בתיאום כדי לממש את החוויה שכיוונו אליה, ושערה לצורך להתפשר מדי פעם בפעם תוך שימת אמון בכך ששאר השולחן משחק לטובתםן. יתרון נוסף של דיון במשחק מוצלח, במיוחד אם ננסה למשיג אותו דרך דיון בתכונות של שחקניות טובות, ניתן לתיאור יחסית בפשטות. בהתאם, אנחנו נתחיל בדיון במה הופך שחקנית לשחקנית טובה (במסגרת הגבולות שמכתיב הדיון במשחקים בטוחים, בשונה ממה הופך שחקנית לטובה למשל באופטימיזציה של הדמויות מבחינה מכאנית). מנקודה זו נתקדם לשאלת המשחק עצמו.

         

מסמך המרחבים הבטוחים - פרק ראשון

 

נקודת המוצא של הדיון שלהלן, כאמור, היא שניתן לנהל משחקי תפקידים בהם רמת הסיכונים למשתתפות ולמשתתפים מינימלית, ושתחושת הביטחון בה תהיה גבוהה עבור כל אחת מהמשתתפות לאורך (לכל הפחות) רוב המשחק. כדי לעשות זאת, אבקש להתחיל בשורה של הבחנות אותן אבקש לבצע בפרק הנוכחי. אני אבקש להבחין תחילה, על אף שאגיע להסבר נקודה זו רק לקראת סוף הפרק, בין "תחושת הביטחון האישית" לבין "רמת הסיכון של המשחק הפרטיקולרי", אותם אבקש לבינתיים להבין באופן אינטואיטיבי. אני אבקש למעשה לטעון שהרבה ממה שמונע את היכולת להיפגע במשחק, ולמעשה גם הרבה ממה שמאפשר לפגיעות להתרחש, הוא הפער בין רמת הסיכון, אותה ניתן לנהל, לבין תחושות הביטחון האינדיבידואליות, שייחודיות וסובייקטיביות לכל משתתפת (מה שלא בא לזלזל בחוויה הסובייקטיבית, והדיון במסמך יכוון מאוד להתמודד עם שני צדדי הסוגיה). בהתאם, אנו ננסה להבין את תחושת הביטחון האישית על בסיס השפה שנפתח באמצעות דיון ברמת הסיכון של המשחק הפרטיקולרי, לפחות מבחינת הפרק הנוכחי, ובפרקים הבאים נבקש לבחון גם מהקשר בין שני חלקי הסוגיה. את רמת הסיכון, נדגיש בנקודה זו, ניתן לנהל בכל מני דרכים, כולל – עד גבול מסוים – להרבותה או לצמצמה, וכן גם להדגיש סיכונים מסוימים על חשבון אחרים.

מסמך המרחבים הבטוחים - הקדמה

 

באייקון האחרון הבטחתי לעצמי להגשים פנטזיה, כזו שתישמע אולי כמעט אוקסימורונית: כיוונתי לכתוב טיוטה למסמך שנושאו "תיאוריה של ביטחון במשחקי תפקידים". הרעיון הבסיסי הוא שהדיון על כל סוגי הביטחון בתחום משחקי התפקידים מתמקד בסוג אחד בלבד של ביטחון, ומנסה להציע כלים (בעיני לא טובים) להתמודדות עם מקרים בהם שחקן או שחקנית נפגעה. מה גורם לכלים הפגומים הללו לעבוד? זה לא משהו שהדיונים הרלוונטיים ידעו בעיני להסביר באופן משביע רצון. לא היה בי ספק, אחרי שלוש שנים של תכנונים, שאין לי תשובות לשאלה "מה גורם לכלי ביטחון מסוים לעבוד, אם בכלל הוא מצליח לעבוד?" אולם אני רוצה לקוות שהמחשבות שלי משלוש השנים הללו יוכלו לעזור לשיח שלנו בנושא להגיע רחוק יותר, ולהבין טוב יותר כיצד להוביל את משחקי התפקידםי השונים באופן שינהל סיכונים אך גם ידע להתמודד עם מצוקה מרגע שזו עולה. אני מקווה שנדע לספק תשובות שכאלו הן לביטחון שלילי והן לביטחון חיובי (מושגים שיוגדרו מייד). כיוון שנראה שאני הולך ומתרחק מתחום משחקי התפקידים, וכיוון שעבר זמן רב מאז אייקון, אני מנסה לשתף מחשבות שהן עדיין בתהליך – ממש כפי שנהגנו בעמוד בשנים בהן היה פעיל – ולפני שאתרחק מעולם משחקי התפקידים לחלוטין. המסמך שאשתף לאט-לאט הוא גרסה מקוצרת של מסמך נרחב יותר, שלא הושלם מעולם ושספק אם אני אהיה האדם שישלים אותו. האלמנט שנעדר ממנו יותר מכל הוא האלמנט של ניתוח כלים קיימים, או הצעה של חדשים. רמיזות לאן המסמך שאתחיל לפרסם כאן כיוון יופיעו בסיכום, שם יש פסקה שמתווה מספר כיוונים. כיוון שכך, בעיני נכון יותר להתייחס למסמך שכן יתפרסם כאן בתור ניסיון גישושי לייצר שפה לדבר בה על כל מני אלמנטים במשחקי התפקידים כפי שאלה יכולים לתחושתי לפגוע או לאפשר מקום לנהל סיכון. אני מסתכל על החומרים הללו כמתנת פרידה: קשה לי להאמין שהעמוד יחזור לפרסם לאחר ששת הפוסטים הקרובים. אבל לכולנו ברור, אני מאמין, שפרשתי כל כך הרבה פעמים, עד ששום דבר אינו סופי. לאחר סיומה של סדרת הפרסומים, אעלה במסודר את המסמך לארכיון, כדי שיהיה אפשרי להגיע אליו בעתיד.

 

לאחר ההקדמה הזו, אני בעד שנתחיל:

 

לקראת הדיון "לשחק בתוך הקווים"

 היום בערב אני עומד להוביל דיון באירוע של קבוצת הפייסבוק "מדברים בתיאוריה". הוצע לי להוביל את האירוע הקרוב מכיוון ששאלתי "כמה שאלות הבהרה ממש מוצלחות" בשני הדיונים הקודמים, שאלות שעזרו (למיטב הבנתי) להוביל את הדיונים המדוברים למקומות טובים יותר. השאלות המרכזיות ששאלתי עלו בעקבות חוסר נוחות מסוים: בתחושה שלי, אותם הדיונים רצו מהר מדי לערך ההנחייתי של שבירה של נורמות סביב המשחק, שבירה של חוקים וציפיות סביב השולחן, ולא עצרו להתמודד בצורה מספקת – בעיני, על כל מקרה – עם שתי שאלות שבלעדיהן אי אפשר להתמודד עם השאלה של הערך בשבירת המסגרת: מה היא המסגרת הזו, ומה זה לשחק בתוכה. בשבועיים האחרונים עסקתי, בינות לתזה ועניינים קשורים, גם בניסיון לאפיין את הדיון שאני מעוניין בו מתוך מטרה להתמודד עם השאלות הללו: ברור לי שאותי לא מעניינות ההשלכות ההנחייתיות של משחק בתוך (או מחוץ) לקווים. אותי מעניין להבין את הקווים עצמם ואת המשחק בתוכם כפי שהוא בכלים תאורטיים. אני לא מעוניין בדיון שיברח מלהתמודד עם שתי השאלות הללו. *אבל בשלב הנוכחי גם אין לי תשובות עבורן*. כהכנה לדיון שיתקיים בערב, אני מעוניין לשתף את המחשבות שלי: גם מטעמי שקיפות, גם כדי למקד ולשפר את הידע שלי לקראת הדיון הצפוי בעוד שעות מספר. אני מקווה שזה יעזור לכולנו לחשוב ביחד על שתי הסוגיות האקוטיות הללו.

 

אז מה הם הקווים שבתוכם אנחנו משחקות ומשחקים? התשובה שהוצעה לי באחד הדיונים ההם הייתה "ציפיות". בעיני זו תשובה לא מספקת. ראשית כל, היא לא מספקת מכיוון שיש יותר מסט אחד של ציפיות מהמשחק ויותר מסט אחד של ציפיות ביחס לכל משתתפת אחרת. עלינו לאפיין את הסוגים השונים. שנית כל, התשובה לא מספקת מכיוון שבכדי שיהיו ציפיות וכדי שהן ישמשו כסוג של גבול, אני צריך את המשחק. ולמשחק, כמשחק, ישנם גבולות משלו. חלקם ניתן לתרגם לשפת הציפיות. אבל יכולת לתרגם לא שקולה לזהות. במסגרת הגבולות של המשחק עצמו, ישנם כל מני מבנים שמאפשרים את הציפיות, למשל הגבולות של יכולת ההבנה שלי את המשחק כמערכת של חוקים, הגבולות של יכולת ההבנה שלי את המשחק כאירוע חברתי, וגבולות המוכנות שלי – למשל – להיחשף בתוך המשחק. ישנם גם הגבולות של לאן אני מוכן לנתב את המשחק שלי, והם שונים מהגבולות של לאן אני מרגיש מחוייב לנתב את הגבולות של המשחק עצמו. ישנו דיון על ערכים שמשחק כאן תפקיד, וישנו גם דיון שחייב לעלות בתחום הרגשות: ישנם רגשות שהם יותר לגיטימיים במשחק מאחרים, וגם להם יש גבולות בתוכם הם מותרים ורלוונטיים. וכל זה בלי דיונים על מטא-גיים ודומיו, ועל המסגרות שבתוכן אנחנו פועלות ופועלים בנוסח גופמן ודומיו (פיין, למשל, או הספר שהתחלתי לקרוא על תאוריית תפקידים ושאני צריך לחזור אליו). לסוגים השונים של אלה אני קורא מישורים.

 

נניח והצלחתי לבנות קייס למדוע ציפיות זה לא מספיק, כיצד אני מתחיל לענות על מה הם כן הגבולות? בסופו של דבר, אני מקווה שזה ברור, זה שיש יותר מציפיות לא אומר ש"הכל הולך". אני חושב שמקום טוב להתחיל בו הוא הדיון בחוקים, דיון שמעסיק אותי מאוד בשנים האחרונות. אני מעוניין להציע שורה של הבנות נדרשות כדי לשחק במשחק תפקידים, כל אחת מהן יכולה לשמש לתחושתי לגבול שבתוכו מתקיים המשחק:

>>>>>>כדי לשחק עלינו (1) להבין למה הכוונה ב-play בתרבות שלנו, לזהות במה הקונספט שונה מקונספטים אחרים בתרבות, וגם לדעת מתי אנשות אחרות מבצעות play. (2) להבין מה הוא המשחק הספציפי ש"התיישבנו" לשחק ומה נדרש מאיתנו כדי לשחק בו (חוקים במובן הקלאסי, למשל, נכנסים כאן). (3) לרדוף אחרי מטרת המשחק. (4) להבין את מה שניתן לבטא מבין חוקי המשחק. (5) להבין ולפעול על פי הכללים החברתיים שדורש המשחק (etiquette). (6) להבין את ה"אתוס", הכללים לגבי כיצד לאכוף את חוקי המשחק הכתובים. (7) להבין את הקונבנציות שמציעה התרבות למשחקים בכלל ולמשחקים מהסוג הזה בפרט. (8) להבין את הקונטקסט בחיים האמיתיים (מעובד מתוך מאמר של סניידרמן מ-The Game Design Reader של סאלן וצימרמן). <<<<<

הטענה של סניידרמן, אותו ציטטתי בפסקה הקודמת, היא שבלי תשובות טובות לכל שמונה הדרישות הללו איננו משחקות ומשחקים. אני אטען שסניידרמן צודק, אך ששמונה הנקודות הללו לא מספיקות: הן נכונות רק לאחד המישורים (רק למישור של החוקים), ועלינו להתמודד עם פענוח הקווים גם במישורים האחרים, ויהיו אלו ציפיות או פעולות, רגשות או מוכנויות. אבל למטרותינו היום, אני מרגיש שזו התחלה טובה מספיק. באופן יחסי, על כל מקרה.

 

כעת עלינו להתמודד עם השאלה השנייה שבמוקד הדיון להערב, והשאלה הזו היא השאלה "מה היא החוויה של לשחק בתוך הקווים". אפשר להתמודד עם השאלה הזו בכל מני דרכים. הדרך הקלה מכל תהיה לפטור את השאלה הזו: "המשחק הוא תמיד בתוך גבולות מסוימים". זו תשובה רעה משתי סיבות מרכזיות: (א) כיוון שהיא לא מבדילה בין סוגים של גבולות וקווים, וכן גם (2) מכיוון שהיא לא מלמדת אותנו על החוויה של לשחק בתוך הקווים. זה את השיקול השני שאני מוצא אקוטי יותר. מה היא החוויה של לשחק בתוך הקווים? אני אבקש לטעון שלשחק משחק אומר לשחק ביחס לקווים מסוימים כלשהם, ושמעצם היותו של משחק התפקידים פעילות שמתקיימת בתוך העולם החברתי, היא בהכרח בתוך כמה מסגרות של קווים. אינני מתכוון היום להתמודד עם השאלה הגדולה של "כלל החוויה ביחס לכלל הגבולות והקווים". אני חושב שזה גדול מדי למשאבים שברשותי. אבל אני מאמין שכן אפשר להתחיל לשרטט סקיצה. אני חושב שאני אפילו יודע מהיכן להתחיל:

 

בעיני, לשחק משחק תפקידים זה לשחק בתוך מסגרת שניתן לדמות לדמות. דמות צריך ליצור, ואת הדמות שיצרתי אני משנה לאורך המשחק, מקדם אותו לפי כל מני מדדים ולעיתים מאבד ממנה כל מני זכרונות. לשחק משחק תפקידים זה לנסות לקחת את הדמות לכיוונים מעניינים ו/או בטוחים משלל הסוגים של ביטחון, לנתב אותה מה שנקרא, ועדיין להבין שכמו שהדמות היא חלק ממשחק, המשחק הוא חלק ממשהו גדול יותר. המשחק מציב בפני הדמות גבולות, אתרים שביחס אליהם הדמות מוגדרת. המשחק גם מציב בפני הדמות הזדמנויות, כל מני אפיקים בהם היא יכולה לשחק מעט עם הגבולות הללו. לשחק בתוך הקווים, בעיני, זה כמו לשחק את הדמות הזו. וכמו שהדמות יכולה למות לפני הזמן, כך גם המשחק יכול. כמו שהגבולות של הדמות צריכים להיות מותאמים להיכן היא נמצאת בעולם, כך גם הגבולות של המשחק צריכים להיות מותאמים לכך. במילים אחרות, לשחק בתוך הקווים זו חוויה של התפתחות. אנחנו לומדות ולומדים לשחק בתוכם טוב יותר, ואנחנו גם לומדות ולומדים להתאים אותם אלינו (ואותנו אליהם, זה בא ביחד, בפעולת גומלין). זו לא תשובה סופית, כמובן, אולם זה מה שיש לי.

 

היכן זה תופס אתכם ואתכן?