מסמך המרחבים הבטוחים - פרק שלישי

 לאחר שהגדרנו את אופן המשחק האידאלי, נכון בעיני להתקדם לדיון יסודי יותר בסוגיית האמון של אותה שחקנית אידאלית בשאר הקבוצה, או של המנחה בשחקניות שמולה (וגם להיפך, כמובן). אמון הוא משאב יסודי מבחינת יצירה של מרחבים בטוחים משני הסוגים, והוא יסודי כל כך מפני שהוא תנאי יסוד ליכולת להגיע למצב של ריפוי. המשתתפת נדרשת להאמין בעצמה ובקבוצה שסביבה כדי שתוכל לשקול בכלל מצב של תיקון, אבל נדרש מהאמון עוד יותר בשביל ניהול נכון של הסיכונים במשחק. כפי שנראה ממש עוד מעט, בלא אמון ביכולת, למשל, של הקבוצה להתמודד עם מצבים של מצוקה פוטנציאלית, יהיה קשה הרבה יותר להאמין ביכולת שלהם לחקור טריטוריות שלא מוכרות לכולנו מראש (אם בכלל יהיה אפשרי הדבר). אמון הוא מצרך יסוד הן עבור מידת השיתופיות – נדרש ממני לסמוך על שאר הקבוצה כדי שאוכל לשתף איתן פעולה – והן עבור מידת האחריות (כדי לאפשר למשתתפות אחרות להשתתף באחריות על החוויה שלי, אני צריך להאמין להן שהן לטובתי). גם יחסי הכרה, שיעסיקו אותנו בעיקר בפרק הבא, דורשים אמון ברמה גבוהה. על כן, מה שאני מעוניין לעשות בפרק הנוכחי זה לדון במושג האמון עצמו, להבין מה הוא כולל וכיצד הוא עובד, ולאחר מכן לקשר את מושג האמון לסוגיות הביטחון באופן מפורש יותר. מטרתנו תהיה לראות כיצד אמון מצמצם פגיעות, אבל גם ובעיקר כיצד הוא מהווה תנאי יסוד ליכולת לנהל סיכונים עתידיים במשחק. וכזכור לכולנו, ניהול סיכונים הוא אקוטי למשחקי התפקידים ממש כמו טיפול במצוקות שמתרחשות: בלא אמון בכוונות וביכולת קודם ותוך כדי הטיפול, לא נוכל לייצר את הביטחון שייאפשר לנו לחקור, למשל, סוגיות נפיצות. בהקשר זה, חשוב לזכור בעיני שטעויות אנוש תמיד יתרחשו. אי אפשר לנהל את כל הסיכונים בהצלחה לאורך כל המשחק. לכן, עלינו להבין את האמון דרך תפקידו בשני סוגי הביטחון שמעסיקים אותנו כאן, הן כדי לתקן טעויות והן כדי להנחות את המשחק כדי לקחת סיכונים היכן שחשוב לנו לקחת אותם, היכן שמהותי עבורנו להתנסות.

עכשיו, הדבר הראשון שנדרש מאיתנו להבין לגבי אמון, בעיני, זה שהאמון כל הזמן נבחן, ולא פעם באופן שאינו לחלוטין מודע. אמון אינו דבר סטטי, הוא מעין מדד שעולה ויורד עם הזמן, ברקע, לפי כל מני התרחשויות ומשאים ומתנים שמתרחשים לכל אחד ואחת מאיתנו במהלך המשחק. אמון נבנה ונפגע, אך בעיקרו של דבר הוא פועל כמשאב: אני מדמה אותנו לכספת שנצברים בה מטבעות (או נקודות אמון), מטבעות שאחר כך "מושקעים" בקשרים עם שאר השולחן או הלארפ כדי שנוכל להמשיך להאמין במי ובמה שלצידנו. כך, למשל, אם הייתה לשחקנית האידאלית שלנו אינטראקציה טובה עם שחקנית אחרת, ניתן יהיה להשקיע יותר מטבעות אמון בקשר עם אותה שחקנית. אם אותה שחקנית תאכזב, מטבעות יילקחו מהקשר. כשייסתיימו המטבעות, פעמים רבות יהיה פיצוץ (או, וזה לא פחות גרוע לקבוצה, יהיו קריסות פנימיות ומשתתפות מסוימות ישנו את דפוסי ההשתתפות שלהן – למשל יפסיקו לדבר, או שיפסיק להיות להן אכפת ממה שמתרחש). בכל קשר ממני כמשתתף אחד לכל אחת מהמשתתפות האחרות יש השקעות רגשיות שונות. אלו מושפעות גם, עם זאת, מדברים שמתרחשים סביב המשחק, לא פעם גם בלא קשר למשתתפות הרלוונטיות. אם היה לי, היפותטית, יום רע בעבודה, יהיו לי פחות מטבעות להשקיע בכלל הקשרים. אם אני משתתף בתחרות בה מנחות נדרשו לכתוב משחק בשעה ואז להריץ אותו, הנטייה שלי תהיה לקחת בחשבון חריקות מצד המנחה והמשחק (יותר מטבעות בקשרים, או עלות נמוכה יותר לאור פגיעה באמון). גם לרצף המחשבות שלי במשחק יש השפעה, גם לנושא המשחק, לרמת ההיכרות עם הקבוצה ואפילו לכמה אני רעב, צמא או צריך לשירותים. בהתאם, מדובר בכספת מאוד דינמית, ומן הנפוצים הוא שרמות המשוקעות  - בקבוצה, במשחק ובכל משתתפת ומשתתף (כולל למול עצמי) - מסיימות במקומות שונים מאוד מהיכן שהתחלתי את המשחק בכל אחד מהקשרים הללו בנפרד. נכון הדבר במיוחד ביחס להיכן שעצרנו בסוף המפגש הקודם. הבעיה העיקרית עם מודל המטבעות היא שפעולות שונות של השקעה או של גביית קנסות מתבצעות במטבעות שונים. נושא לדיון עתידי יכול להיות מיפוי של כל סוגי המטבעות הללו.

הצעד הבא מבחינתנו יהיה לאפיין שלושה סוגים עיקריים של אמון, לפי החלק בקשר שבו השקענו את המטבעות הללו. סוג ראשון הוא "אמון של כוונות", שקשור באינטרסים ובכוונות שתורמת משתתפת אחת לאחרת והמוקד בו הוא אמון במשתתפת זו או אחרת כאנשות שכוונותיהן  טובות, אנשות שחברות לפרויקט משותף בו לכל אחת מאיתנו יש מה לתרום ושתרומה זו היא ייחודית. בהתאם, ה"אמון של הכוונות" מבוסס על ניהול ציפיות בין משתתפות המשחק, ציפיות שמשתנות עם הזמן ובין מפגש למפגש, כן גם מושתת סוג אמון זה על הגדרת הגבולות ביננו. מעורבת כאן חלוקת משימות, כזו ששואבת רבות מכך שכולנו עומדות בהבטחות שלנו זו לזו. בנוסף, יש כאן דרישה להתנהלות בין-אישית עקבית וברורה: אם אני לא יודע לצפות את נתיבי הפעולה של אחת מחברות הקבוצה, מהר מאוד אני אמצא את עצמי מפחד (או סתם עצבני) ממעשיה ומהאופי הכאוטי של מעשים אלה.

סוג שני של אמון קשור בתקשורת ביננו, סוג שנבדל מהקודם בכך שהוא מתקשר לעד כמה אני יכול לסמוך על כך שמה שנאמר סביבי הוא אמיתי וכנה (בשונה מאמון בכוונות של אדם מסוימת). מעורבת כאן הכרה בטעויות בתקשורת, כמובן, אבל גם הבטחה שהמשתתפת שמולי לא רק רוצה לעבוד ביחד אלא גם שהיא לא מוכרת לי "לוקשים". אני צריך, במילים אחרות, להיות בטוח שמה שאמרתי, כמו גם מה ששמעתי, מגיע ממקום ראוי ולא יוצא לפומבי במקום פחות ראוי. בלארפים פוליטיים, למשל, מאוד ברור לנו שסודות רבים ייסחרו בין משתתפות בשבתן כשחקניות, מה שמוביל אותי לחשוד ולספר מעט מאוד במצב רגיל, לא לחשוף את כל הקלפים שלי כשחקן – מטרות, כלים וכו' - וזאת על אף שאני סומך באופן מלא על האנשות שמולי שהן בעדי (לא לבלבל אמון בכוונות השחקניות עם אמון בכוונות האנשות שממלאות בחלק מהזמן את תפקיד השחקניות: אם אני שוקע דכאונית אצפה ששאר המשתתפות והמשתתפים ירוצו לעזור לי, גם אם כשחקניות וכשחקנים זו הזדמנות טובה להשיג יתרון משחקי). במילים אחרות, אני משחק עם המידע שאני מוציא החוצה, כמו גם עם המידע שזורם פנימה, כדי שכשחקן וכדמות אצבור יתרון, אולם באחריותי כאדם שבמצבים מסוימים עמדת האדם שבי תגבר על עמדת השחקן והדמות. מנגד, במצבים רבים אחרים באותו הלארפ אנחנו נפר את האמון במידע שנוציא החוצה כשחקניות וכדמויות במכוון, למשל כדי לפגוע בסיכויי ההצלחה של משתתפת אחרת בשבתה כשחקנית. במיוחד בשביל המצבים הללו נדרש מאיתנו לבצע בחינה רציונאלית של מידת אמיתות המסרים פנימה והחוצה, מתוך מטרה להבין מה ניתן ורצוי לשתף ומה פחות. נכון הדבר באופן לא פחות משמעותי גם בהקשר של סוגיות רגישות יותר: במשחקים רומנטיים, למשל, חשיפה בקונטקסט מסוים יכולה להיות מסוכנת עבורנו, או מנגד להחזיר לנו כמה כפיות של אנרגיה. כאן, נציין, שאלות של אתיקה נושאות באופי בולט, כזה שלא באמת ניתן לברוח ממנו. 

סוג שלישי הוא אמון ביכולת של משתתפת אחרת (או שלנו) להתמודד עם מצב מסוים. בהקשר הזה, חשוב לי להדגיש שאמון ביכולת של המשתתפות האחרות לפתור משברים הוא מפתח ליכולת לנהל משחק. ומכיוון שבכל משחק יהיו משברים מעצם זה שמד האמון כל הזמן עולה ויורד, הרי ששאלת היכולת לשחזר את מידות האמון בשולחן היא משהו שאי אפשר בלעדיו. בהקשר זה נזכיר שעיקרון יסוד הוא שרוב המשברים נוצרים באופן לא מכוון: אנחנו לא באמת מחפשות לפגוע במשתתפות אחרות במשחק, לא במודע על כל פנים. כיוון שכך, לשאלת היכולת לשים לב בזמן שמתחיל משבר, שאלת היכולת שיראו אותנו ויפעלו בהתאם (הכרה) שמור הפרק הבא.

כל אחד משלושת הסוגים הללו של השקעות אמון נוכח ברמות שונות אצל וביחס לאנשות שונות ובסיטואציות שונות. בהתאם, ניתן לאפיין את הדברים שנלקחים בחשבון כשמשתתפות סומכות האחת על השנייה על פי שלושה אספקטים ואת הסיטואציות השונות לפי שלושה אספקטים נוספים, כשגם ההכרות עם המשתתפת/קבוצה האמורה מוסיפה את האינפוט שלה: בכל השקעה של אמון באדם, פריט מידע או יכולת התמודדות (ומתוך הנחת מודל של השקעות וחלוקת דיבידנדים בהשקעה שמתגלית כנכונה ומועילה), אני לוקח בחשבון (1) את המוכנות שלי לקחת סיכונים ברגיל, שכן השקעת אמון תמיד מלווה בסיכון, למשל שההשקעה תתגלה כשגויה ודבר לא יצא לי מהאמון הזה, או שתתרחש קטסטרופה חס וחלילה, (2) את מידת הביטחון שלי ביכולת קריאת הסיטואציה מצידי, מידת ביטחון שננסה להבינה יותר בפרק הבא, (3) את רמת הכוח שיש לי ברגיל סביב השולחן, רמת הכוח מעניקה לי יכולת השפעה על המרחב המשחקי מחד גיסא ויכולת להגדיל הסיכוי שההשקעה תחזיר עצמה (שכן אני אוכל להעניש הפרת חוזה); וכן, (4) כמה אני בטוח במקום שלי בסיטואציה, כלומר כמה הסיטואציה מסכנת אותי לתחושתי, (5)  הדמיון ביני לבין שותפתי לקשר, כלומר כמה אני מסוגל להבין איך היא פועלת וכמה אני מאמין שאני מסוגל לחזות כיצד היא תגיב אחרי שאשקיע בקשר איתה, וכן (6) את האינטרסים והדברים שאני מעוניין להוציא מהסיטואציה, שכן אלה ומידת הסבירות בהשגתם בהחלט עשויים להשפיע על ההחלטה במי להשקיע ועד כמה. לכך מצטרף שיקול מרכזי אחרון: (7) מה טיב ההיכרות שלי עם המשתתפת שמולי, כאדם וכשחקנית. הנחת המוצא שלי היא שאם יש לי היכרות קודמת עם המשתתפת, ישירה או עקיפה – למשל דרך שמיעת חוויות מחבר/ה ששיחקו עם אותה משתתפת קודם – אני יכול לנסות להסיק באופן טוב יותר האם ועד כמה ניתן לסמוך על אותה משתתפת, או על אותה הקבוצה, ועם כן אז מאיזו בחינה. יש לשים לב, עם זאת, שלפעמים היכרות יכולה להטעות, שכן לעיתים אנחנו מצפות על סמך היכרות קודמת עם משתתפת מסוימת שתתריע על צניחת אמון או על פגיעה באופן מסוים, מה שעשוי לעוור אותנו לדרכים אחרות מצידה להתריע על מצוקה (ולהיפך).

עד כה, עם זאת, דנו באיך האמון נצבר ונאבד, כשבפרק הקודם טענו שהאמון הוא המשאב המרכזי עבור העיקרון המנחה שלנו, ובפרק הזה ביקשנו לפרוט אותו לסוגיו. שלוש סוגיות נוספות שלא נגענו בהן עד כה, ושיש להן חשיבות רבה בכל דיון בתחושת ביטחון, הן הסוגיות של השהיית אמון ושל אובדן אמון. בסוגיה שלישית, של הבדלי פרשנות בקריאה האחת את השנייה מבחינת רמת האמון וכדומה נפגוש בפרק הבא. הסוגיה של אובדן אמון פשוטה יותר: כשנגמר האמון – בין אם באדם, במידע או ביכולת שמציעה אדם אחרת – לרוב יתרחש אחד משני מצבים, שלאחד מהם התייחסנו עוד בסוף הפרק הקודם, כלומר התגובה של נתק או פיצוץ המשחק. מדוע זה כך? שתי סיבות מרכזיות בעיני לתגובות אלו הן (1) תחושת אי הכרה באותה שחקנית שאיבדה אמון, כלומר ששחקנית מסוימת נמצאת כבר זמן מה בתחושה שלא רואות אותה נכוחה, למשל כחברה בעלת קול עצמאי בקבוצה, כולל שהמשתפפות האחרות מבחינה לא סיפקו אינדיקציה לכך שיש בהן הכוונות או היכולת לתקן את המצב: השחקנית האמורה מאבדת אמון לחלוטין, לרוב, כשלא רואות את צרכיה, כשלא מחשיבות את קולה באופן סדרתי (אפילו בטעות, הרי בתחושה עסקינן כאן). לאי-ראייה נכוחה של הדברים נקרא בשלב זה "אי-מתן-הכרה", ואי-מתן-הכרה זה יכול להתבצע, כפי שנראה בפרק הבא, הן ברמה של "לא ראו אותי", הן ברמה של "לא הבינו אותי, על אף שראו שאני במצוקה" ויכול להתקיים כתוצאה מ"תגובה שאינה מספקת", למשל אם לא עצרו את המשחק היכן שאותה שחקנית צריכה הייתה (אין בכך לטעון שעצירת המשחק היא הפתרון המתאים ביותר לכל בעיה של אי-מתן-הכרה, כפי שנראה בפרק הבא). פספוס זה, שלרוב מתרחש לאורך זמן, באופן סדרתי, מוביל לאובדן אמון ביכולת לתקן ומעט לאחר מכן, כאמור, לניתוק או לפיצוץ. (2) השהיית אמון: העמדה למבחן את המשתתפת שהשקעתי בה את האמון האמור, העמדה למבחן שמתרחשת רגע לפני אובדן האמון באופן מוחלט ושמתבצעת כמעין "עסקה של הכל או כלום" עם השחקנית שעד כה "אכזבה". במצב של הצלחה במבחן, ניתן לבנות אמון מחדש, או לפחות לנסות בכך. במידה והשחקנית שבחנו אינה עומדת במבחן, לרוב התוצר הוא פיצוץ או קריסה של המערך המשחקי. לא פעם עלולים להתרחש גם פיצוצי משנה, מה שעשוי להוביל למקומות טובים עוד פחות. ככלל, כמה שאפשר נבקש למנוע את המצבים הללו. וכמו פיצוץ, גם אחיו הניתוקי ("לא לזרוק זין") מסוגל ליצור נזקים ארוכי טווח באופן מיוחד. גם ממצב זה ננסה להימנע ככל האפשר. על כן, נדרש מאיתנו גם לזהות את המצבים הללו, כמה שאפשר מוקדם, וגם לתקן צעדים לשם כל עוד אפשר. הן הפעילות הזו והן הפעילות הזו יעמדו במוקד הפרק הבא.

לפני זה, עם זאת, אני מעוניין לדון בשתי סוגיות אחרונות לפרק זה, כשהראשונה שבהן היא מה שאבקש לקרוא לו "ניתובים של הקשר ושל המשחק": שחקנית שאין לה אמון בקשר, אבקש לטעון, מבקשת לנתב את המשחק מהצד שלה למקום בטוח מבחינתה. בתלות בסוג הקשר שאבד לי רוב האמון בו, אני אטה לנסות לנתב את המשחק לאחד משלושה מקומות מרכזיים, להם אקרא "לנתב כדי לשרוד", "לנתב כדי לא לפגוע", ולבסוף "לנתב כדי לרצות". אנו נציג אותם בסדר הפוך. ניתוב כדי לרצות יוצא ממצב של רמות אמון מאוד נמוכות לפחות לגבי חלק מהמשתתפות במשחק, כשמתוך ניסיון זה לניתוב המשחק, אני מנסה לספק את צרכי המשתתפות האחרות מסביבי על חשבון מטרות שהייתי מעדיף לקדם במצב אחר. ניתוב כדי לא לפגוע, בינתיים, הוא כזה בו אני מבטל ומעדן את עצמי כדי לא להיכנס לשום טריטוריה שעשויה לפגוע בשחקנית אחרת. ההבדל בין שני ניתובים אלה, אם עלי לשים את האצבע, טמון בכך שבניתוב כדי לרצות אני פועל באופן אקטיבי כדי לרצות את שאר הקבוצה, ואילו בניתוב כדי לא לפגוע אני מנסה להימנע באופן אקטיבי מלאתגר את המשתתפות שלצידי. יש חפיפה מסוימת בין שני הניתובים, גם אם אין הם מתלכדים לחלוטין. לבסוף, ניתוב כדי לשרוד מתרחש כשאני דוחף את המשחק לכיוונים שפחות מעניינים לי, מתוך תקווה שבדרך זו אצטרך להיחשף פחות ואוכל לעבור לרקע, כאילו אינני כאן. בניתוב שכזה, אותם מדדים של אמון שמתנהלים באופן לא מודע, ברקע, כפי שתיארנו בתחילת הפרק – המדדים הללו עוברים לקדמת הבמה וכל פעולה (או אי פעולה) הופכת לשאלה של כמה מסוכן יהיה לפעול כך או כך.

סוגיה אחרונה שנייה היא מה מאפשר למשתתפת עם רמת אמון נמוכה בקשר מסוים לנתב את המשחק לכיוונים מסוימים ולא לאחרים. בהקשר זה, עלינו להתחיל בלזכור ששחקניות לא נולדו זהות ולא התחנכו והתפתחו באופן זהה, כך ששחקניות שונות מגיעות עם הטיות שונות ביכולת הראייה את ההבדלים בין שחקניות ושחקנים כמו גם בהבנה מה מאפיין את סגנון המשחק שלי עצמי ואת נטיותי לנתב לכיוונים מסוימים יותר מאחרים. לכולנו יש נטיות טבעיות, למשל לסוגי נתיבים מסוימים יותר מלאחרים (אני מהטיפוסים המרצים, לצורך העניין). מה שלא יהיה, בשביל להצליח לנתב את המשחק נדרשים מספר כישורים וישנם מספר אתגרים שעל השחקנית האמורה לעבור: השחקנית המבקשת לנתב את המשחק ואת הקשר בהצלחה, נדרשת ללמוד את החוקים של הדינמיקה החברתית: מה מותר לומר למאבדת האמון ומה אסור, מה מועיל יותר לומר ומה פחות. היא צריכה גם ללמוד באילו אינטראקציות מלכתחילה כדאי לה למנתבת לפעול, לאילו ניסיונות אפשרי לה להיכנס והיכן מוטב למנתבת להישאר מחוץ למבחן. בשביל זה נדרשת המשתתפת שמנסה להעריך ליכולת לתכנן קדימה אך גם לדעת לקרוא את התמונה בהווה. להבין מה היה, מה הווה, להעריך מה עשוי להיות. היא נדרשת גם לפתח, בכל מני דרכים וזמנים, נתיבי פעולה אפשריים על בסיס רפרטואר שעומד בפניה באותו רגע ושפותח לאורך שנים של חיות בעולם (כך למשל אנחנו מפתחות את האמפתיה לאורך שנים של חיים בעולם, ובתוך כך לומדות ולומדים במה אנחנו טובים יותר בלקרוא ובמה פחות). נתיבי פעולה ניתוביים אלה, שפעמים רבות מתאימים ומבוצעים ביותר מסוג אינטראקציה אחד (למשל לא פעם שחקניות מסוימות מנתבות כדי לשרוד באופנים דומים מול בעיות דומות) נבחרים פעמים רבות על בסיס ההבנות של האינטראקציה החברתית במהלך המשחק. בהתאם, היכרות עם שחקנית, מצד הקבוצה ו/או מצד השחקנית את עצמה, היא גורם שיכול לעזור מאוד, לפחות ברוב המצבים. 

להבנה אחרונה זו יש גם השלכה ניטורית חשובה: אם אני מכיר את ההתנהלות של דנה ביומיום, סביר שאדע טוב יותר לזהות אותה כשהיא לא בטוב. במקביל, אם אודליה מאוד אוהבת סצנות קרב, ייתכן מאוד שהיא תהיה פחות סבלנית למה שהיא תגדיר כ"דשדושים" בדרך אל הקרב, וזה משהו שאני יכול לזהות ולהתייחס אליו. אם ניקח את סצנת הקרב עוד צעד, הרי שיכול להיות שאודליה תשים לב שמשהו לא טוב אצל דנה דווקא מפני שהיא רואה שלדנה לא קריטי "הפעם" לשחק אסטרטגית. זה יכול להיות תמרור אזהרה מאוד שימושי. ישנם גם סוגי סצנות שמעמידים ניתובים במבחנים קשים יותר מאחרים. לרוב קל יותר למצוא ניתוב להישרדות, למשל, בסצנות דרמטיות מבסצנות קרביות. במילים אחרות, כל מערכת האוריינויות הנדרשת – הן מצד הזיהוי, ההבנה, הפעולה, והן מצד ביצוע הניתוב בלא להסגיר שום דבר – משחקת כאן מהלך מורכב של השפעות הדדיות לכאן ולכאן. אולם נדגיש לסיום שאין בהיכרות עם דנה ואודליה הבטחה מבחינת יכולתנו לזהות את מצבה האנרגטי והרגשי: לפעמים היכרות מעוורת אותנו, כיוון שאנחנו סומכות לא פעם על יכולת "מוכחת" לקרוא את אותה חברה. שחקניות, בהמשך לכך, יכולות להיות גם טובות יותר או פחות בהסתרת מה שעובר עליהן בפנים, ויכול להיות שהן למשל מסתירות מאיתנו בשורות שליליות שקיבלו, כדי לא לקלקל את הערב. במצב שכזה, עלינו לפעול בזהירות. מעבר לכך, גם לאופי הפרטיקולרי של הסיטואציה יש השפעה עלינו: אם זו סצנת קרב, לדוגמה.

בפרק הזה ניסיתי לדון במושג האמון, כמשאב יסודי ליצירה של מרחבים בטוחים חיובית ושלילית. הנחת העבודה שלי הייתה שאמון, כמשאב, מושקע בקשרים, ושבשל כך, בחינה של אופני ההשקעה ומשיכת ההשקעות (קנסות) מהותית להבנה מלאה יותר של סוגי המרחבים הבטוחים. הסיבה לכך, כפי שכעת אני יכול להראות, היא פשוטה: במשחק תפקידים באשר הוא, כדי שאוכל לחוש ביטחון שלילי עלי לסמוך על המשתתפות האחרות שהן לא נגדי, שגם אם דמויותיהן נגדי הכוונות שלהן כאנשות עדיין בעדי. אני נדרש להניח שאין להן סיבה אמיתית לפגוע בי, ועל כן שאם נפגעתי לא היה הדבר אלא בטעות. זה, כפי שהגדרנו בפרק הראשון, הבסיס לביטחון שלילי, כמו גם הבסיס לעיקרון המנחה מהפרק הקודם. מן הצד השני, כדי שאוכל לחוות ביטחון חיובי, כזה שייאפשר לי לבצע פעולות שעשויות לחשוף אותי יותר משתכננתי, כזה שייאפשר לי לקחת סיכונים ולחקור את עצמי ואת המשתתפות האחרות תוך כדי המשחק וסביבו, אני נדרש להאמין באותן משתתפות שהן לא ינצלו את מה שהן יגלו לרעה, ושבמידה ותתרחש בעיה או מצוקה – שיהיו להן הכישורים והרצונות לעזור לי. במילים אחרות, שני סוגי הביטחון נשענים על מושג האמון. 

בשלב זה, אחרי שהגדרנו איך מתנהלת שחקנית אידאלית, ואחרי שגם דנו במשאב היסוד של הדיון מבחינתנו, אני מאמין שניתן לדון בנושא של יחסי הכרה. יחסים אלה, כפי שנראה, נבנים גם הם על אמון, וגם הם יוצאים מתוך שלוש המידות והעיקרון המנחה. אולם דיון ביחסים אלה מסוגל יהיה, אני מאמין, לאפשר לנו טוב יותר להתמודד עם פגיעות (או עם פגיעות פוטנציאליות) מרגע שסכנתן מתחילה להרגיש מוחשית.