לקראת הדיון "לשחק בתוך הקווים"

 היום בערב אני עומד להוביל דיון באירוע של קבוצת הפייסבוק "מדברים בתיאוריה". הוצע לי להוביל את האירוע הקרוב מכיוון ששאלתי "כמה שאלות הבהרה ממש מוצלחות" בשני הדיונים הקודמים, שאלות שעזרו (למיטב הבנתי) להוביל את הדיונים המדוברים למקומות טובים יותר. השאלות המרכזיות ששאלתי עלו בעקבות חוסר נוחות מסוים: בתחושה שלי, אותם הדיונים רצו מהר מדי לערך ההנחייתי של שבירה של נורמות סביב המשחק, שבירה של חוקים וציפיות סביב השולחן, ולא עצרו להתמודד בצורה מספקת – בעיני, על כל מקרה – עם שתי שאלות שבלעדיהן אי אפשר להתמודד עם השאלה של הערך בשבירת המסגרת: מה היא המסגרת הזו, ומה זה לשחק בתוכה. בשבועיים האחרונים עסקתי, בינות לתזה ועניינים קשורים, גם בניסיון לאפיין את הדיון שאני מעוניין בו מתוך מטרה להתמודד עם השאלות הללו: ברור לי שאותי לא מעניינות ההשלכות ההנחייתיות של משחק בתוך (או מחוץ) לקווים. אותי מעניין להבין את הקווים עצמם ואת המשחק בתוכם כפי שהוא בכלים תאורטיים. אני לא מעוניין בדיון שיברח מלהתמודד עם שתי השאלות הללו. *אבל בשלב הנוכחי גם אין לי תשובות עבורן*. כהכנה לדיון שיתקיים בערב, אני מעוניין לשתף את המחשבות שלי: גם מטעמי שקיפות, גם כדי למקד ולשפר את הידע שלי לקראת הדיון הצפוי בעוד שעות מספר. אני מקווה שזה יעזור לכולנו לחשוב ביחד על שתי הסוגיות האקוטיות הללו.

 

אז מה הם הקווים שבתוכם אנחנו משחקות ומשחקים? התשובה שהוצעה לי באחד הדיונים ההם הייתה "ציפיות". בעיני זו תשובה לא מספקת. ראשית כל, היא לא מספקת מכיוון שיש יותר מסט אחד של ציפיות מהמשחק ויותר מסט אחד של ציפיות ביחס לכל משתתפת אחרת. עלינו לאפיין את הסוגים השונים. שנית כל, התשובה לא מספקת מכיוון שבכדי שיהיו ציפיות וכדי שהן ישמשו כסוג של גבול, אני צריך את המשחק. ולמשחק, כמשחק, ישנם גבולות משלו. חלקם ניתן לתרגם לשפת הציפיות. אבל יכולת לתרגם לא שקולה לזהות. במסגרת הגבולות של המשחק עצמו, ישנם כל מני מבנים שמאפשרים את הציפיות, למשל הגבולות של יכולת ההבנה שלי את המשחק כמערכת של חוקים, הגבולות של יכולת ההבנה שלי את המשחק כאירוע חברתי, וגבולות המוכנות שלי – למשל – להיחשף בתוך המשחק. ישנם גם הגבולות של לאן אני מוכן לנתב את המשחק שלי, והם שונים מהגבולות של לאן אני מרגיש מחוייב לנתב את הגבולות של המשחק עצמו. ישנו דיון על ערכים שמשחק כאן תפקיד, וישנו גם דיון שחייב לעלות בתחום הרגשות: ישנם רגשות שהם יותר לגיטימיים במשחק מאחרים, וגם להם יש גבולות בתוכם הם מותרים ורלוונטיים. וכל זה בלי דיונים על מטא-גיים ודומיו, ועל המסגרות שבתוכן אנחנו פועלות ופועלים בנוסח גופמן ודומיו (פיין, למשל, או הספר שהתחלתי לקרוא על תאוריית תפקידים ושאני צריך לחזור אליו). לסוגים השונים של אלה אני קורא מישורים.

 

נניח והצלחתי לבנות קייס למדוע ציפיות זה לא מספיק, כיצד אני מתחיל לענות על מה הם כן הגבולות? בסופו של דבר, אני מקווה שזה ברור, זה שיש יותר מציפיות לא אומר ש"הכל הולך". אני חושב שמקום טוב להתחיל בו הוא הדיון בחוקים, דיון שמעסיק אותי מאוד בשנים האחרונות. אני מעוניין להציע שורה של הבנות נדרשות כדי לשחק במשחק תפקידים, כל אחת מהן יכולה לשמש לתחושתי לגבול שבתוכו מתקיים המשחק:

>>>>>>כדי לשחק עלינו (1) להבין למה הכוונה ב-play בתרבות שלנו, לזהות במה הקונספט שונה מקונספטים אחרים בתרבות, וגם לדעת מתי אנשות אחרות מבצעות play. (2) להבין מה הוא המשחק הספציפי ש"התיישבנו" לשחק ומה נדרש מאיתנו כדי לשחק בו (חוקים במובן הקלאסי, למשל, נכנסים כאן). (3) לרדוף אחרי מטרת המשחק. (4) להבין את מה שניתן לבטא מבין חוקי המשחק. (5) להבין ולפעול על פי הכללים החברתיים שדורש המשחק (etiquette). (6) להבין את ה"אתוס", הכללים לגבי כיצד לאכוף את חוקי המשחק הכתובים. (7) להבין את הקונבנציות שמציעה התרבות למשחקים בכלל ולמשחקים מהסוג הזה בפרט. (8) להבין את הקונטקסט בחיים האמיתיים (מעובד מתוך מאמר של סניידרמן מ-The Game Design Reader של סאלן וצימרמן). <<<<<

הטענה של סניידרמן, אותו ציטטתי בפסקה הקודמת, היא שבלי תשובות טובות לכל שמונה הדרישות הללו איננו משחקות ומשחקים. אני אטען שסניידרמן צודק, אך ששמונה הנקודות הללו לא מספיקות: הן נכונות רק לאחד המישורים (רק למישור של החוקים), ועלינו להתמודד עם פענוח הקווים גם במישורים האחרים, ויהיו אלו ציפיות או פעולות, רגשות או מוכנויות. אבל למטרותינו היום, אני מרגיש שזו התחלה טובה מספיק. באופן יחסי, על כל מקרה.

 

כעת עלינו להתמודד עם השאלה השנייה שבמוקד הדיון להערב, והשאלה הזו היא השאלה "מה היא החוויה של לשחק בתוך הקווים". אפשר להתמודד עם השאלה הזו בכל מני דרכים. הדרך הקלה מכל תהיה לפטור את השאלה הזו: "המשחק הוא תמיד בתוך גבולות מסוימים". זו תשובה רעה משתי סיבות מרכזיות: (א) כיוון שהיא לא מבדילה בין סוגים של גבולות וקווים, וכן גם (2) מכיוון שהיא לא מלמדת אותנו על החוויה של לשחק בתוך הקווים. זה את השיקול השני שאני מוצא אקוטי יותר. מה היא החוויה של לשחק בתוך הקווים? אני אבקש לטעון שלשחק משחק אומר לשחק ביחס לקווים מסוימים כלשהם, ושמעצם היותו של משחק התפקידים פעילות שמתקיימת בתוך העולם החברתי, היא בהכרח בתוך כמה מסגרות של קווים. אינני מתכוון היום להתמודד עם השאלה הגדולה של "כלל החוויה ביחס לכלל הגבולות והקווים". אני חושב שזה גדול מדי למשאבים שברשותי. אבל אני מאמין שכן אפשר להתחיל לשרטט סקיצה. אני חושב שאני אפילו יודע מהיכן להתחיל:

 

בעיני, לשחק משחק תפקידים זה לשחק בתוך מסגרת שניתן לדמות לדמות. דמות צריך ליצור, ואת הדמות שיצרתי אני משנה לאורך המשחק, מקדם אותו לפי כל מני מדדים ולעיתים מאבד ממנה כל מני זכרונות. לשחק משחק תפקידים זה לנסות לקחת את הדמות לכיוונים מעניינים ו/או בטוחים משלל הסוגים של ביטחון, לנתב אותה מה שנקרא, ועדיין להבין שכמו שהדמות היא חלק ממשחק, המשחק הוא חלק ממשהו גדול יותר. המשחק מציב בפני הדמות גבולות, אתרים שביחס אליהם הדמות מוגדרת. המשחק גם מציב בפני הדמות הזדמנויות, כל מני אפיקים בהם היא יכולה לשחק מעט עם הגבולות הללו. לשחק בתוך הקווים, בעיני, זה כמו לשחק את הדמות הזו. וכמו שהדמות יכולה למות לפני הזמן, כך גם המשחק יכול. כמו שהגבולות של הדמות צריכים להיות מותאמים להיכן היא נמצאת בעולם, כך גם הגבולות של המשחק צריכים להיות מותאמים לכך. במילים אחרות, לשחק בתוך הקווים זו חוויה של התפתחות. אנחנו לומדות ולומדים לשחק בתוכם טוב יותר, ואנחנו גם לומדות ולומדים להתאים אותם אלינו (ואותנו אליהם, זה בא ביחד, בפעולת גומלין). זו לא תשובה סופית, כמובן, אולם זה מה שיש לי.

 

היכן זה תופס אתכם ואתכן?

פרוצדורות II: כיצד הן נבחרות

 ברשומה הקודמת הצגנו את הרעיון של "פרוצדורות" כמסגרת אנליטית, כשביקשנו להבין את הפרוצדורה כדרך מסוימת לבצע מה שמכתיבים חוקים מסוימים. מהבחינה הזו, היינו יחסית אמורפיות ומעצם כך הניתוח היה מעט יותר בגדר ניסוי בציור נתיב מחשבה מרעיון קונקרטי שאפשר לעבוד איתו הלאה. הרשומה הנוכחית תבקש לפתח את התובנות המרכזיות של הרשומה המדוברת לכיוונים מעט יותר קונקרטיים. היא תבקש לעשות זאת באמצעות ניסיון להתמודד עם השאלה "כיצד נבחרת פרוצדורה מסוימת לביצוע במשחק". כדי לעשות זאת, נבקש לצלול תחילה לרעיון שהעלה איריק פאטלנד בשנת 2007, רעיון שזכה לשם "קוד אלתורי". כפי שנראה, שימוש בו כמסגרת להבין פרוצדורות מסוימות פותח בפנינו כמה דלתות חדשות שלא הייתה לנו גישה אליהן קודם.

 

הרעיון הבסיסי במונח "קוד אלתורי" הוא פשוט: אנחנו לא מבצעות בכל קונטקסט סט אחר לחלוטין, נבחר רנדומלית, של פעולות. במקום, יש לנו העדפות. וההעדפות הללו מקורן פעמים רבות (אך לא תמיד, נחזור לכך) במקורות שמגיעים מחוץ למשחק הנוכחי. למשל, כששיחקתי במשחק התפקידים Nerves of Steel לפני קרוב לשבוע, שיווקתי את המשחק כמשחק "פילם נואר". השיוך הזה לז'אנר ספציפי הביא איתו ציפיות מסוימות, אולם גם הכווין אותי ואת שני השחקנים האחרים לבצע פעולות מסוימות יותר מאחרות (למשל לשאוף למערכת יחסים מורכבת בין הבלש לפאם פאטאל). לסט הנטיות לביצוע פעולות מסוימות על בסיס ציפיות הזה קורא פאטלנד "קוד אלתורי", כשהמונח מבקש לחבר בין נטיות לציפיות כשני חלקים מאותו השלם. אנחנו נבקש דרך ההבנה הזו לפתח את התזה על פרוצדורות. בהמשך לפאטלנד, נטען גם אנחנו שהקוד האלתורי הוא כזה שמשפיע על המשחק, כמו גם מושפע ממנו. וזה הקוד האלתורי, נבקש לטעון, שמכווין אותנו לבצע פרוצדורות מסוימות יותר מאחרות בהתחשב בחוקים מסוימים.

 

פאטלנד מתחיל את הטקסט שלו בכמה הגדרות שישמשו גם אותנו: הוא מגדיר את הקוד האלתורי, ראשית כל, כתצרף שמורכב ממספר של תבניות. כל תבנית שכזו מבקשת לתאר כיצד במצב מסוים (קונטקסט) ומול בעיה מסוימת נוטה השחקנית לבצע פעולה מסוימת. השאלה כיצד מתבצעים הזיהוי של הקונטקסט וכן גם הזיהוי של הבעיה הם עניינים שפחות מעסיקים את פאטלנד, אולם בהנחה שישנו זיהוי שכזה והוא מדויק מספיק פאטלנד טוען שקונטקסט+בעיה מובילים לפעולה, לרוב ספציפית. עכשיו, התבניות הללו יכולות להתקיים בכל מני מישורים, בינם נמנה את שפת הגוף ואת נורמות ההתנהגות בסיטואציה מסוימת (etiquette) כדוגמאות מעניינות באופן מיוחד: שפת הגוף שלנו, למשל, מושפעת מקונטקסטים מסוימים והיא יכולה להתבטא באופנים שונים כחלק מפעולות. נורמות התנהגות, מנגד (וכאן אנחנו גם קוראות כנגד פאטלנד) משפיעות על היכולת שלנו לזהות קונטקסט מסוים כקונטקסט, בעיה מסוימת כבעיה או נתיב פעולה מסוים כאפשרי ולא רק להתבטא אחרת בסיטואציות שונות. כאמור, התבניות מאוגדות, והן מאוגדות על בסיס מקורות ההשראה להן: ספרים שקראתי, ז'אנרים של סרטים שצפיתי בהם, משחקים ששיחקתי בהם או שהנחיתי אותם וכן הלאה. מבחינת פאטלנד, אנחנו (גם) אוסף ההשפעות עלינו.

 

למשחק מסוים, למשל Nerves of Steel אותו הזכרתי מעלה, אני מגיע על בסיס מידע מסוים: אני יודע שמדובר במשחק פילם נואר, אני יודע שהקבוצה מורכבת ממשתתפותים כאלה וכאלו, אני יודע שיהיו שם מספר תפקידים שהם על גדר must, כן גם סוגים מסוימים של טוויסטים וסוגי בילוש וחקירה... על בסיס זה, אני מקשר קודים מסוימים למשחק, כדומיננטיים יותר מאחרים. בדקות הראשונות של ההסבר ושל המשחק, אני מבין כיצד הקודים השונים מתחברים, אילו הם יותר רלוונטיים מאחרים, ובסופו של דבר כבר בשלב מוקדם יחסית במשחק ברור לי מה הם הקודים המרכזיים ביותר למשחק. על בסיסם, נטען בהמשך לפאטלנד, אני מפתח ציפיות מסוימות ומתעדף נתיבי פעולה מסוימים על פני אחרים. הקונטקסטים השונים לאורך המשחק מייצרים בעיות חדשות, ובהתאם הקודים שאני מחזיק קרוב ללב עוברים אתגורים ושינויים ככל שהזמן עובר: חלק מהתבניות שבבסיס הקוד מתחזקות, אחרות נחלשות, תבניות חדשות נוצרות ואחרות מתפוגגות.

 

הלאקונה הגדולה ביותר בטקסט של פאטלנד, בעיני, עוסקת בשאלה "כיצד מבוצעים כל הזיהויים שפאטלנד כותב עליהם"? כיצד הוא מזהה, למשל, קונטקסט או בעיה, וכיצד הנטיות לנתיבי פעולה מסוימים "מחליטות" על הנתיב שאליו ילך המשחק. הטענה שלנו היא שיש כאן שקלול של ערכים, שקלול שפעמים רבות לא ניתן לתארו כרציונאלי (והוא אף פעם לא רציונאלי בכל מאת האחוזים) אך שכל תיאור שלו שננסה להציג ירגיש כשואף לרציונאליות. כך, למשל, פאטלנד רומז שהערכים שבבסיס "מודל שלושת הכיוונים" (שאיפה לחיקוי מציאות, שאיפה למשחקיות מבוססת חוקים ולעיתים אתגר, שאיפה ליצירת דרמה רבה יותר) יכולים לשמש כערכים שכאלה. אולם ישנם גם ערכים חברתיים שמעורבים וכדאי להזכיר (רצון לא לפגוע במשתתףת מסוימת, או רצון לשמח משתתףת אחרת, או נימוס, או ניסיון לא לקחת צד). ישנם גם ערכים משחקיים-חברתיים שלא הזכרנו (איזון בזמן מסך ובהשפעה על המשחק, למשל). ישנם גם ערכים אנוכיים יותר ("לפעמים פשוט בא לי לנצח/להצליח") ולפעמים מעורבים רגשות במשחק, מה שיכול לחסום נתיבי פעולה מסוימים או להקשות על קריאה נכונה של הסיטואציה. לכל אלה מצטרפים ערכים משחקיים קונקרטיים (עקביות עם מה שהיה במשחק עד כה, למשל). כל אלה, ועוד רבים, מובילים אותנו לתעדף – לפני המשחק ו/או במהלכו – קודים מסוימים על פני אחרים. הם עושים זאת על ידי התערבות בכל אחד מחלקי התבנית: הם משפיעים על הקונטקסט או על הבעיה, וכמובן שגם על נתיבי הפעולה עצמם, כן גם על הציפיות למינהן – וכל אלו ואלה מתערבים האחד בשני כחלק מהמשחק: הציפיות משפיעות, כסוג של אופק, על אילו בעיות אני יכול לזהות, על אילו קונטקסטים יכולים לעלות במשחק; או, בניסוח אחר, לא בטוח שזה כזה נכון, גם אם אנו מוכוונים ומוכוונות לכך, להתייחס לאלמנטים השונים הללו בנפרד.

 

זו הנקודה בה אני מעוניין להתחבר מחדש לדיון בפרוצדורות. פרוצדורות, כאמור, הן דרכים מסוימות לבצע דבר מה בהתאם לחוקים מוגדרים. מהרבה בחינות, הדיון של פאטלנד הוא דיון בת בדיון של פרוצדורות, כשהקודים האלתוריים הם סוגה של פרוצדורות. מה שאני מעוניין לטעון, בשארית המקום שנותר לי, זה שאפשר ללמוד מהמקרה הפרטי הזה על הפרוצדורות כמסגרת אנליטית: פרוצדורות נבחרות, נבקש לטעון, והבחירה בפרוצדורה מסוימת נעשית על בסיס שורה של עקרונות מסוימים, חלקם ערכיים וחלקם בעלי אופי שונה מעט – למשל רגשיים. הפרוצדורות הללו גם מחזיקות במאפיינים מסוימים: הקונטקסט שלהן, כמו גם הקו המנחה, הוא סט מסוים של חוקים. כדי להחיל פרוצדורה מסוימת נדרש מאיתנו גם לזהות קונטקסט מסוים ו/או בעיה כקיימים. ברשומות הבאות, בתקווה, נמשיך לפתח את התובנות מניסוי המחשבה הנוכחי.

פרוצדורות I

אפשר לאפיין כל מני מאפיינים של משחקי תפקידים למינהם, למשל אינטראקטיביות והתבססות על שפה שהיא בחלקה מילולית ובחלקה מבוססת אינטונציה ושפת גוף (לחלק מהמאפיינים נקדיש רשומות עתידיות). אחד הפחות מדוברים מבין המאפיינים, לפחות בעיני, הוא המאפיין של פרוצדורליות. בפרוצדורליות, הכוונה היא להתבססות של משחקי התפקידים על כל מני פרוצדורות, למשל "אם מתחיל קרב אז נגלגל יוזמה ואז ננוע לאורך הסיבוב מהיוזמה הגבוהה ביותר לנמוכה ביותר". ההבדל בין חוקים לבין פרוצדורות הוא דק אך מדויק: חוקים הם ההוראות כיצד לבצע פרוצדורות, בעוד פרוצדורות הן הדרכים והנתיבים בהן אנחנו מבצעות רצף פעולות מסוים. אפשר לומר שלפרוצדורות רבות אין חוקים אלא לוגיקה מעצבת. זה דיון שהוא פחות קריטי לי כרגע. ברשומה הזו אבקש להציע את הפרוצדורות הללו כמסגרת אנליטית, מתוך תקווה להמשיך את הדיון לאורך מספר רשומות נוספות.

 

            לפני שאנסה לאפיין בצורה מלאה יותר את הפרוצדורות, אני מעוניין להקדיש כמה מילים לשאלה "מדוע בכלל לפנות אליהן כיחידות ניתוח אנליטיות". סיבה אחת לכך היא שבדיון בפרוצדורה, באופן מובנה אנחנו מקבלות ומקבלים את הקונטקסט של פעולה זו או אחרת. וזה רק ביחס לקונטקסט שניתן להבין את המשמעות של הפעולה שבוצעה. סיבה נוספת לכך היא שדיון בפרוצדורות מאפשר לי לקשר בין פעולות נפרדות שמכוונות לאפקט משותף, או להבין מדוע פעולות זהות בקונטקסטים שונים מייצרות אפקטים שונים במשחק. דיון בפרוצדורות לא בא להחליף את הדיון בפעולות, אולם הוא בהחלט מאפשר לחבר טוב יותר בין רמות משמעות במשחק. כפי שאני מקווה להראות ברשומות עתידיות, אני מאמין שהבנה פרוצדורלית של משחקי תפקידים מאפשרת לנו להבין טוב יותר מדוע משחקים נכתבים ומשוחקים בדרכים בהן הם נכתבים ומשוחקים.

 

            עכשיו, פרוצדורה מוגדרת על בסיס טמפורלי, פרוצדורה תמיד מגדירה מה בא קודם ומה אחר כך: היא לא יכולה לפעול אחרת, בין השאר מכיוון שמעצם טבעה היא מאגדת מספר רב של אלמנטים. במקביל, וזה בולט במיוחד בלארפים, פרוצדורות מוגדרות גם במובן המרחבי. למשל, בפרוצדורות שונות אנחנו מסדרות את הגוף שלנו אחרת (למשל, מנחות רבות מתארות ניצחון כשהן עומדות). וגם זה, בלי לדבר כלל וכלל על הנוכחות במרחב המדומיין. פרוצדורות הן גם דבר מה שאנחנו מזהות אינטואיטיבית, לא פעם באמצעות מילות קוד מסוימות (לכולנו ברור כיצד עובדת פרוצדורת קרב ב"מבוכים ודרקונים", למשל, והרבה מהפרוצדורה נותר ניתן לזיהוי גם כשאנחנו מחליפות שיטות משחקי תפקידים) פרוצדורה ניתן לפרק, לפרוצדורות משנה, וניתן לצרף פרוצדורות כדי להגיע לקנה מידה גדול יותר: אפשר לדבר על הדרכים הקונקרטיות בהן אנחנו מתארות מעבר מעיר לעיר ולקשר את כולן ללוגיקות מסוימות שעוזרות להסביר מדוע הדברים נעשו. הרבה מהפעילות המשחקית, כמו גם הרבה מהבסיס לאוריינות משחקית, קשורים קשר עמוק ואקוטי לרעיון של פרוצדורות: אני צריך להבין איזו פרוצדורה מתנהלת כרגע כדי שאוכל לפעול בעצמי בצורה נכונה. בשביל זה, באופן טבעי, אני צריך לקלוט/להקשיב לפעילות המתקיימת ולסנתז מתוכה תובנה של כיצד הדברים מתנהלים באמת, מה היא הלוגיקה ומה הם החוקים שמובילים אותה.

 

            כפי שברור בשלב הזה, פרוצדורה אינה מונח שעומד בפני עצמו, הוא חלק ממערכת והוא מחייב הבנה מערכתית של משחקי התפקידים השונים ושל הפעולות שממלאות אותם. אחת הדרכים בהן פרוצדורות עוזרות לנו להבין טוב יותר את משחקי התפקידים היא התובנה שלמדנו באופן אוניברסלי שבמשחקי תפקידים שולחניים לא כולםן פועלות באותו הזמן, וכן גם שנדרש סדר דיבור כדי לוודא שכולםן זוכות לדבר. חוקי הדיבור של מבוכים ודרקונים – מתחילת התחום ועד היום – עזרו להבנות זאת בעזרת אוספי חוקים כמו יוזמה שבוצעו מאז בכל מני דרכים שכולן ניתנות לזיהוי כבעלות יסוד פרוצדורלי משותף. מנגד, אפשר לאפיין את הדרכים בהן פרוצדורות חוסמות נתיבי משמעות מסוימים (אם אני מזהה שקבוצת משפטים מסוימת שייכת לפרוצדורה של דרכי תיאור תוך-משחקיות, ברור לי מאוד שהן לא מייצגות בהכרח את דעותיה הפוליטיות של המנחה). במילים אחרות, פרוצדורות הן כלי לפירוש מידע.

 

            עכשיו, ככלים לפירוש מידע, פרוצדורות גם מכריחות אותנו להישאר קרוב מאוד למשחק: פרוצדורות הן דרכים קונקרטיות לפירוש החוקים, כמו גם טיפוסים אידאליים שאנו משתמשות בהם כמעין קטגוריות פרשניות. בתוך כך גלומה תובנה חשובה נוספת: פרוצדורות מכריחות אותנו להבין שיש דרכים רבות לבצע דברים. אם הצבנו בעברו של העמוד את הרעיון של דרכי פרשנות כערך שיש לחקור, הרי שהפרוצדורות מקרבות אותנו כמה צעדים להגשמת האידאל הזה.

 

            מה שמעניין אותנו בכל העסק, לפחות להיום, זה שהפרוצדורות הללו, לא פעם, ייחודיות למשחקים. משחקי תפקידים הם סט של פרוצדורות שבנויות על סטים של חוקים והנחות מקדימות; כמו גם ניסיון עבר, דרכי פירוש והתנהלות. הן מתקיימות בכל מני קני מידה, וזה דרך הפרוצדורות שנוצרת החוויה שבבסיס המשחק. (זה דרך פרוצדורות כמו דרכי צבירת נקודות ניסיון, למשל, שהרבה מהזהות של משחקי התפקידים מובנת לאורך מנעד רחב של מדיה ושיטות משחק). אם ברצוננו לדבר על משחק אימה, הרי שאלו הפרוצדורות השונות ובעיקר עצם הביצוע שלהן שממלאות את המשחק באובייקטים כמו רוחות מהצפון הרחוק (פרוצדורה של תיאור אווירה), גובלינים עם גרזנים פי שניים מגודלם (פרוצדורות של יצירת אויבים, מיקום אויבים, מלחמה/בריחה מאויבים). מה שאנחנו למעשה מבצעות ומבצעים, לפחות חלק משמעותי מהזמן, זה פרוצדורות שונות ומשונות כדי ליצור, לקלוט ולחוות דברים מסוימים. ומשחקים ניתנים להבנה דרך פרוצדורות מסוימות שייחודיות להן – אני חושב כאן על הדיון הקלאסי בין play ל-game כפי שזה מתבטא במשחקים השונים: מה האיזון בין חוקים לחופש במשחק, למשל, או כיצד עובדת הכניסה למעגל הקסמים בו נדון באחת הרשומות הבאות.

 

כשאני חושב למשל על החוויה שמייצר משחק, לא פעם זה מתבצע באמצעות אוסף של פרוצדורות שכותבת המשחק חיברה להן יחדיו ושכל אחת מהן אמורה לייצר מרכיב מסוים בחוויה. דרכי תיאור מסוימות, טכניקות הנחיה, דרכי כניסה לדמות, וכמובן הדרכים השונות לפרש את חוקי המשחק – כל אלו נועדו לתמוך בייצור חוויה מסוימת. ובעוד שזה נכון שאין מקור אחד לחוויה, ושהחוויה ש"מכניסה" כותבת המשחק למשחק אינה בהכרח החוויה איתה יצאו המשתתפות והמשתתפים, אין ספק בעיני שהאלמנטים השונים שמוכנסים למשחק מוכנסים אליו כדי לעודד טווח חוויות מסוים.

 

            אם ניקח כדוגמה את אחת מפרוצדורות הבסיס המפורסמות ביותר במשחק "מבוכים ודרקונים", הפרוצדורה של קרב, ברור לנו שלקרב יש חוקים ושהחוקים הללו מבנים אמירות מסוימות כאפשריות או כהכרחיות. פרוצדורות המשנה שצומחות בתוך מערכת הקרב הן פרוצדורות שמבקשות לאפשר רזולוציה גבוהה יותר של הקרב, הן כדי שימלא זמן והן כדי שיוכל להסעיר אותנו. אחת הבעיות הקלאסיות שנהוג להעלות בהקשר של מבוכים ודרקונים היא חוסר ההצלחה במידול של דינמיקה דיפלומטית. בעוד שיש קולות לכאן או לכאן, מה שחשוב לנו כרגע זה שהטענה "המשחק לא מעודד דברים שאינם קרב" מתבססת על ההנחה לפיה במבוכים ודרקונים הפרוצדורות השונות לביצוע מהלך דיפלומטי למשל הן בסיסיות ופשטניות מאוד. הדגש, נהוג לומר, הוא על מכניקות (וחוקי) הקרב שמגיעות לרזולוציה גבוהה מאוד של יכולת לבצע בחירות מעניינות מבחינה טקטית. כל בחירה שכזו קשורה בפרוצדורת ביצוע – מרגע שזו נחשבת בראש ועד שהיא מבוצעת סביב השולחן. עכשיו, אחת התלונות על מכאניקות קרב במשחקים רבים היא שהקרב עוצר למעשה את הפעולה של roleplay. סיבה אחת לכך אפשר למצוא בכך שלא ידועה להרבה קבוצות ברחבי הגלובוס פרוצדורה טובה מספיק ליצירת דיאלוג בין המכאניקות לבין התיאורים ומשחק הדמות. ריבוי הפרוצדורות להתמודדות עם הבעיה הזו יכול ללמד אותנו, דרך ניתוח שלו, לא מעט על הערכים שאיתםן ניגשות משתתפות למשחק.

 

            מכיוון אחר, בקרבות במבוכים ודרקונים ישנה גם הבטחה רבה לכוח ויכולת פעולה למשתתפות ומשתתפים מסוימים, למשל כאלו שלא פעם (גם אם לא תמיד) נמצאות בתחילת הדרך: הפרוצדורות סביב הקרב, לפחות במקצועות מסוימים – אותם לא פעם לוקחות שחקניות מתחילות – נוטות להיות פשוטות יחסית וההיגיון שלהן פשוט יותר מההיגיון בדיון דיפלומטי או בהתמודדות עם דילמה מוסרית מסוימת. אם כתבנו לפני תקופה על הערך ביוריסטיקות, כמו גם על הבסיס של אוריינות משחקית, הרבה מהסיפור בהקשרים הללו הוא היכולת להבין ולפעול בהתאם במהלכים או פרוצדורות מסוימות.

 

            אם נבחן נושא מעט אחר, למשל כיצד לענות על השאלה "מה השחקנים עושים במשחק", (שאלה שנושאת בחשיבות רבה בסצנה התאורטית שלנו – על אף שהיא אינה ייחודית לכאן, כמובן) אי אפשר לענות על שאלת הפעולות בלי להבין את הפרוצדורות בתוכן הפעולות מתקיימות. במשחק כמו "סטאלינגרד" שמופיע ב"אוגדן הקלאסיקות" הראשון, הרבה מהכוח של תחושת חוסר התוחלת וחוסר האונים של הדמויות מועברת אל השחקניות והשחקנים על ידי ביצוע פרוצדורות מסוימות (תיאור, הכרזת פעולות) שבהן נתיבים רבים לפירוש הלוגיקה המנחה מוגבלים הן מבחינת מספר האפשרויות האפשריות והן מבחינת סוג הפעולות שאפשר לבצע. כיוון שהפרוצדורות שמאפיינות את המשחק מבוססות לא פעם על שליטה מוגבלת בדמויות והצמדתן לאירועים גדולים יותר בכמה מידות – אירועים שקשה מאוד להשפיע עליהם – התחושה היא שהדמויות הופכות לברגים קטנים שזוכרים אך לא מצליחים לשנות את המציאות על אמת. בהתאם, השאלה שעלינו לשאול בהקשר של הפעולות שמבצעות השחקניות והשחקנים אינה רק "מה השחקנים עושים במשחק", אם ניקח את הניסוח המקומי של השאלה, אלא גם "כחלק מאיזו פרוצדורה על השחקניות לבצע את מה שהן אמורות לבצע" וכן גם "כיצד הפעולות, וכן גם הפרוצדורות עוזרות לבסס חוויה מסוימת".

 

            במילים אחרות, יש לנו כאן שלב נוסף בפרויקט פיתוח ההבנה הרטורית של משחקי התפקידים, ההבנה שקונטקסט משנה, ההבנה שיש כאן מהלך ולא פעולה סטטית, וכמובן ההבנה שאם מטרתנו היא ליצור ולהעביר חוויה מסוימת – הנה לו שלב ביניים ראשון בין שאלת הפעולות לשאלת המשחק. 

הנחיה טוטאלית - הגדרה חדשה בעקבות דיון

השתתפתי בדיון שנושאו הלא רשמי היה "מה זו הנחיה טוטאלית". יש לי השגות על דברים, אבל אני חושב שנכון יהיה להתחיל דווקא מהגדרה חדשה שעלתה בדיון ושאני מוצא אותה ברורה יותר - ומועילה יותר - מכל מה שהיה קודם בדיונים של קבוצת "תיאוריה ישראלית". 

מה היה לנו עד היום וטעימה ממה שיהיה בהמשך

 אז מה בעצם ניסיתי לעשות כאן? ומה אני מקווה לעשות כעת, מרגע שהחלטתי לחזור לכתיבה לעמוד? רשומה בשני חלקים, הראשון מניפסטי והשני ת'כלסי.