אתר זה הוא ארכיון

רשומות חדשות מתפרסמות בעמוד הפייסבוק "מחשבות בעקבות משחקי תפקידים". כמו כן, האתר מרכז את שאר חומרי הפעילויות שבהן לקחנו חלק, ובתוך זה "בית הספר לתיאוריה של משחקי תפקידים".

יום שלישי, 19 בפברואר 2019

על דקונסטרוקציה ולוגוצנטריזם


פוסט בעייתי כמו שעבורי הוא חשוב

מעל כמה במות כבר יצא לי להגדיר את סגנון המשחק האהוב עלי בתור "שום דבר לא מתרחש, אבל לכולנו ברור מה כל דמות חושבת ומרגישה כלפי כל דמות אחרת". יש בהגדרה שכזו משום הסכנה – היכן השחקניות והשחקנים? אילו רגשות טובים למשחק? – ועם זאת אני בתחושה שהרבה ממה שמגדיר את שחיפשתי (ולעיתים גם מצאתי) וכן גם את מה שאמשיך לחפש ניתן למצוא בצורה זו או אחרת כבר בהגדרה הראשונית הזו. המקור שלה, באופן טבעי, מתקשר לתמונות הפרופיל והנושא של העמוד – המשפט נאמר במקור על סדרות shoujo של שנות השבעים, ותמונת הנושא – הכריכה של Itras By - מייצגת את היומרה האמנותית של העמוד.
            בשבת האחרונה הנחיתי בפעם הראשונה אחרי הפסקה ארוכה, משחק אחד באורך מלא ועוד פואמה קצרה ודחוסה. הפואמה, שנקראת "משחק פואמה כנגד הלוגוצנטריזם" היא ניסיון לפרק את הלוגוצנטריזם של משחקי התפקידים, אותו היא בוחרת להגדיר בתור הנטייה שלנו לנסות לייצר סיפורים מהמשחקים שאנחנו משחקות ומשחקים. בהתאם לכך, בתחילת המשחק נדרשנו להגדיר אילו קווי עלילה לא ננסה לפתח, אילו מטרות ננסה שלא להגשים, על אילו שאלות ננסה שלא לענות. ההיגיון ברור: כל הדברים הללו יעצבו את המחשבה שלנו, ומכך גם את המשחק שלנו, בו בזמן שכל המשחק יהיה הניסיון למנוע מהם להשתלט. מכתב אהבה ללוגוצנטריזם, בדיוק כמו הניסיון הדקונסטרוקטיבי שדרידה כל כך מחבב.
            מעט בדומה ל"ליידי ואוטו", כנראה התאום הרוחני, אולי גם המקור הרוחני, לרעיון, גם "משחק פואמה כנגד הלוגוצנטריזם" לא מצליח להשתחרר ממה שהוא מנסה לפרק. בשני המשחקים, כמובן, אין קונפליקטים למראית עין, אולם המצב אינו באמת כה פשוט: בליידי ואוטו, הקונפליקט עובר מרמת הדמויות לרמת ה"שולחן", וב"פואמה" הקונפליקט אמנם לא נפתר אך בהחלט קיימים עשרות קונפליקטים קטנים יותר שנזנחים אחד אחרי השני משל היו סדרה. בליידי ואוטו המשחק הוא משחק על המיאוס באהבה, ולכן היא נמאסת אבל ברור לכולנו שזו רק האהבה הזו שנפגמת; האהבה למשחק והאהבה ברמת השולחן דווקא נוצרות ומתגברות, מנגד. ב"פואמה" המוטיב המרכזי הוא ההומור האבסורדי, וצחוק זה דבר שבשגרה; ובהתאם "זה ממש כיף ששום דבר לא הצליח במשחק".
            יש הרבה חופש בשני המשחקים הללו. דווקא מפני שהעלילה נוצרת-נעצרת-מפורקת כל הזמן, דווקא מפני שהמשחק מרגיש כל כך שונה משבא לפניו או אחריו, דווקא מפני שאנחנו רוצות ורוצים שתהיינה דמויות (ולא פיסות קרטון) – דווקא בשל כל אלה אי אפשר להתעלם מהמשחק. ועם זאת, את המסקנות שלו אי אפשר להחיל על משחקים אחרים. "ליידי ואוטו" ו-"משחק פואמה נגד הלוגוצנטריזם" כל כך שונים שעולה התהייה אם הם משחקי תפקידים, אם מה שחווינו באותה הרצה הוא באמת הדבר האמתי, אם אפשר למשוך אותם ליותר מהאורך שרשום בתווית (שעתיים וחצי כולל דיון לליידי ואוטו, עשרים דקות ל"פואמה").
            התשובה, כמובן, היא שלא, ושהמשחקים החד-פעמיים הרסו (ועודם הורסים) לנו את התחביב. באותה נשימה, הסצנה הישראלית עברה את המשבר שאז הצביעו עליו, ויש בו עוד קולות רבים שמנסים לטרוף את הקלפים מחדש ולנסות לחדש על בסיסם, או להוסיף קלפים חדשים, או לשרוף אחרים על מוקד המאבק.
            מה שמחזיר אותי לתחילת הרשומה. בשלב די מוקדם בקיומו של העמוד, תהו בקול כל מני אנשות מדוע תמונת הפרופיל הזו, ומדוע אני בתחושה שהקיום שלה כל כך מתאים. במובן מסוים, הפער, הניגוד, הקונטרסט בין תמונת הפרופיל לתמונת הנושא הוא בדיוק המהות של סגנון המשחק שלי, הוא בדיוק הדבר שלאט-לאט הכנסתי – ואמשיך להכניס – לעמוד: הסגנון האסתטי הכל כך ספציפי הזה, יחד עם היומרה שיש במשחקי תפקידים משום אמנות.
            מה זה אומר לגבי משחקים אחרים, מה לגבי דברים שצריך או שלא צריך לעשות? הרשו לי סיפור אחרון: לפני כמה חודשים, לקראת כנס אייקון, הגיע אלי ספר בסוציולוגיה של משחקי תפקידים. הנושא של הספר היה "אהבה ומיניות במשחקי תפקידים", והוא התבסס על מחקר סוציולוגי-אתנוגרפי. עוד לא קראתי אותו, לצערי. כשדיברתי עליו עם אדם שקשה שלא להתמלא הערכה אליו, הוא אמר לי שצריך בהתבסס על החיבור לבצע מיפוי של ביטויי האהבה במשחקי תפקידים, ולמצוא את הדרך הנכונה לבטא אותם. אני, מנגד, טענתי, שבתפיסה שלי המוקד הוא להראות את המגוון. את המגוון בצורות המשחק, בדרכי התצורה, בפילוסופיות. אם במשהו מכל זה הצלחתי, הרי שאפשר לחייך בגאווה.

יום ראשון, 17 בפברואר 2019

אין מנחה אבל היא מנחה לנו את המשחק


כבר תקופה שהרבה מהשיח התיאורטי בארץ עסוק בפירוק והרכבה מחדש של תפקידים במשחק התפקידים, מהלך שלקחתי בו גם אני חלק לא מבוטל, ועם זאת שעד כה לא הקדשתי לו – לפחות מול עצמי – את מלוא תשומת הלב הרצויה. לא הקדשתי לו לא מפני שהנושא לא היה חשוב (למעשה מעטים הנושאים החשובים ממנו) אלא דווקא מפני שהיה חשוב, מפני שעודו חשוב, מפני שכל עוד התחום יקרא "משחק תפקידים" ימשיך להיות חשוב. זה דבר טוב, החשיבות שלו, אולם הצורך ברפלקציה על עצם המהלך הזה נדרש וחשוב לא פחות.
            במוקד הדיון, על פי רוב, נמצאת המנחה. המנחה, תפקיד שנהוג לטעון שהוא ייחודי לישראל – גם אם קריאה והרצה של משחקים תגלה מציאות מורכבת יותר – הוא גם התפקיד שנטען לא פעם שאינו קיים, או שלמעשה צריך לדבר על "פעולות הנחיה", או אף שהוא יכול לנוע ממשתתפת למשתתפת משל היה כיסא מוסיקלי שמטייל בין הרי אדם. יש מן המרתק בעצם המחשבה שאפשר להמציא תפקיד שכזה ברגע מסוים, ומיד לאחריו לפרק אותו עד שנשארים ממנו רסיסי גביש קטנים שקיימים לרגע, מנצנצים לרגע, ואז נעלמים.
            אולם המציאות מורכבת יותר מכך, בעיני ובכלל. כששואלות בקבוצות פייסבוק למיניהן, רוב המשתתפות והמשתתפים בקבוצות יצהירו במפורש שיש דבר כזה, "מנחה". אם נשאל בקבוצות אחרות התשובה תהיה הפוכה, נכון, ועדיין זה נתון שקשה להתעלם ממנו. קשה להתעלם ממנו בין השאר מפני שהמשתתפות המשותפות לשתי הקבוצות יצהירו בקבוצה אחת דבר אחד ובקבוצה השנייה יצהירו, או לפחות ישתתפו במשחק הטיעונים ויצהירו, שמנחה היא דבר קיים, שמנחה היא תפקיד שניתן לפגוש במשחק.
            ברמת ההנחה, לפחות בעיני, נהוג לטעון שמנחה אינה תפקיד הכרחי. אם זאת, רוב האנשות ש"גילו" את תפקיד המנחה לא מריצות משחקים ללא מנחה. חלקן מתוך טענה שאי אפשר בלעדיו, חלקן מתוך טענה שהמשחק פחות עובד בלעדיו. תפקיד המנחה הוא הנחה שבשתיקה הדברנית מכל, הוא תפקיד שאי אפשר להגדירו דווקא מפני שהוא הן מחוץ לשפה והן זה שמגדיר אותה בשיח הישראלי. השיח הישראלי, לפחות מבחינה תיאורטית, הוא פילוסופיה (שבהרבה מובנים) היא פילוסופיה של הנחייה. אולי בשל כך מעולם לא הצלחנו להיפטר מהגילוי הגדול ביותר שלנו.
            כמוקד של שיח, התפקיד הזה הוא אותו התפקיד שמבדל את הקהילה הישראלית משאר הקהילות בעולם, מה שהופך למרכז גאוותה של סצנה, למה שמאפשר את הייחוד של בה במידה שהוא "תוקע" אותה ו"כובל" אותה לסגנונות מסוימים של משחק. זה לא דבר רע, כמובן – למעשה, הגילוי-המצאה הזו הוא המפתח שמאפשר לסצנה הזו להצדיק את קיומה ואת חשיבותה. אולם כל עוד זה מה שמגדיר את הסצנה אי אפשר יהיה לצאת למשחקים ללא מנחה במלוא מובן המילה. והדרך היא לא למחוק, לא להעלים, אלא להפוך אותו לעוד תפקיד בארסנל.
            עד אז, עם זאת, בפרפרזה על שמה של מסה נפלאה: "אין מנחה, אבל היא מנחה לנו את המשחק".

יום שלישי, 12 בפברואר 2019

קנודפונקט III

לשקוע בעיניים של מישהי או של מישהו, לחוש את מה שהיא מרגישה, את שהיא מבקשת. הזוג ברגמן-הארינג יבקשו לטעון שקשר עין שכזה, משולב עם מספר תנועות יד, יכול לדמות קסם, למעשה יכול להיות קסם. זה אמון מוחלט, יטענו, זה מאפשר להתגבר על כל הבדל שפה ותרבות, מאפשר ליצור קרבה ואימה, מעודד אותנו להתחיל בריקוד, ריקוד שהוא חלק מהמשחק אבל גם המשחק כולו, על כל מרכיביו ורק בחלקו. לשקוע בעיניים של מישהי או מישהו.
            קשר עין, עם זאת, הוא עוד יותר מכך. זה לא רק לשקוע בעיניים של מישהי או מישהו, אלא בעיקר לעודד אותה לשקוע ב"שלי", לחשוף את עצמי, את נפשי, במלוא ערוותי. לעיתים זה מפחיד. ולעיתים זה יותר גם מ"זה". הרשומה הזו תנסה להציג שני רגעים, גם אם כאלה שחוזרים מספר פעמים, בהרצה של משחק בשם Passion Fruit, משחק אנגלי קצר שמתאר בצורה לא לינארית סיפור של בגידה.
            שלוש שחקניות יש לנו במשחק הזה, אחת במוקד ועוד שתיים שייפגשו רק בסצנה (ה-בהכרח) אחרונה. משולש אהבה, חלוקה מגדרית פחות משנה על אף שמכוונת כך שדברים יתאימו מבחינת משיכה [המשחק לא ספציפי לגבי זה, אבל מהניסיון שלי כמריץ גם משיכה רומנטית מספיקה]. בין הסצנות, שמתארות את הרגעים המאושרים ואת רגעי המשבר במערכת היחסים שמגיע/ה אליה מושא אהבה חדשה, יש כמה סצנות שבהן מוקד המשולש והשותפה לבגידה מחליפות מחוות אהבה. ובסצנות הללו, הנבגדת מביטה בבוגדת – בין כל ההמולה והמילים היפות, יש רגעים בהם המבטים מצטלבים (כך בנויה הבמה) והנבגדת שותקת, רק עיניה שואלות.
            המבט הזה לא נוח לאף אחת משלוש השחקניות, והוא משמש כמוקד, כתזכורת, לכך שגם כשדברים לא נעים לפי "הסדר", שגם כשדברים נראים כאילו הסוף יהיה חיובי – גם ברגעים האלה המבט הכואב נמצא, וזה ממש-ממש לא נעים. באחת ההרצות שלי את המשחק, אני שיחקתי את הנבגדת, וככל שידוע לי לא הייתה במבט שלי עווית של האשמה, של שנאה, רק כאב. ואולי זה חלק מהעניין, אולי חלק מסוד ההצלחה (בעיני) של המשחק הזה, המבט שאי אפשר לדעת כיצד לאכול כי הוא לא מתנגד, או שלפחות לא יותר ממתחנן, מבקש בפשטות שהקשר לא ייגמר, לא יסתיים, שעוד אפשר יהיה לקוות לסוף טוב שלעולם (מבחינת תסריט המשחק) לא יתקיים.
            בסוף המשחק, בסצנה האחרונה, הנבגדת ומושא התשוקה נפגשות בפעם הראשונה והיחידה. זו הסצנה היחידה שהמיקום שלה קבוע במשחק. שתי השחקניות מחליפות מבט, קצר, מדויק, שקט. מהדיון של אחרי המשחק, זה אחד מאותם רגעים שבהם מחלחלת האשמה של כל אחד מהצדדים, כי מהמבט כבר לא ניתן להתחמק – ושוב, העיניים, ההיפתחות, החשיפה (גם אם מתוך הכרח) של שנמצא בנשמה, של ההבנה שלנו שגם ככה המצב לא קל, שגם כך לא הייתה ברירה, ושהנה הגיע הסוף וגם הוא כואב ולא קל.
            מבט, זה כל מה שצריך. את השאר ישלים הקהל.
- -
רשומה זו נכתבה בהשראת ההרצאה השלישית מערב ההרצאות המקדימות לקנודפונקט, במסגרת פרויקט של רשומה בעקבות כל הרצאה. 

יום שני, 11 בפברואר 2019

קנודפונקט II

ההבדל בין קומדיה לטרגדיה הוא דק, כל כך דק שניסיון לא מוצלח לעשות את האחד עשוי להפוך לשני. טרגדיה, עם זאת, היא משהו שקהילות משחקי התפקידים בעולם יחסית מצטיינות בו (או שלכל הפחות, שהן יודעות פעמים רבות לעשות אותו). קומדיה היא עסק הרבה יותר מסובך.
            קיימת תפיסה שצחוק הוא דבר אוניברסלי, ובהרבה מובנים כולנו צוחקות וצוחקים כל הזמן, מכל מני דברים. אולם צחוק הוא לא קומדיה, בדיוק כפי שבכי או נאום מלא פאתוס אינם טרגדיה. קומדיה נחשבת, על ידי חלק מאושיות התיאוריה בארץ, כז'אנר המסובך מכל. יכול להיות שחלק מהעניין הוא שיותר קל לחוש אמפתיה במשחקי תפקידים מאשר סימפתיה, יכול להיות שזה מפני שהמשחקים איטיים יותר, אולי פשוט כי הרצינות שבה צריך לשחק משחקי תפקידים – המשחק של הילד, לפי ניטשה, המשחק שיש לקחת ברצינות שהוא אי הלקיחה ברצינות של העולם – מונעת מאיתנו את השחרור של הקומדיה. פרויד, הרי, טען שהצחוק והבדיחה הם רגעים שבהם ההגנות שלנו נחלשות ונחשף משהו מהפנים, וזה לא תמיד קל לחשוף. יכול להיות שגם זו סיבה לקושי, הפחד מלהיחשף, הפחד מלחשוף את אותם מקומות שלא עולים בקנה אחד עם כללי החברה והקבוצה, ובהקשר זה אין ספק שלהיותנו במשחק התפקידים גם קהל וגם שחקניות ובימאיות ותסריטאיות (או כל קבוצת סופרלטיבים אחרת מדויקת יותר או פחות) – גם לאלו יש משקל.
            קומדיה, בהתאם, דורשת אמון, אמון שקשה מאוד ליצור במשחק חד פעמי בסביבה לא מוכרת, אמון שגם דורש כימיה. נתקלתי אתמול, במהלך שיטוטי בקבוצה בין לאומית של לארפים, במשפט כי "מדי פעם אני מוצא חוסר כימיה כשימושית לקשרים מסוימים בין דמויות, כל עוד אני עדיין מרגיש אמון בשאר ותחושה של בטחון מבחינה רגשית". בהרבה מובנים, בעיני, המשפט הזה מבטא הרבה ממה שכתבתי עד כה ברשומה: הצורך באמון, כמובן, אבל גם ההפרדה בין הדמות לשחקנית במידה מספקת לצורך סימפתיה.
            אפשר, עם זאת, להקדיש עמודים שלמים למילה הראשונה, ככל שזה תלוי בי. "לפעמים". לפעמים מניח כלל, משהו שהוא שאר הזמן. הוא מצביע על היציאה מהשגרה, על המרחק מהשגרה שלעיתים יש צורך ללכת בו כדי להגיע לרגע הקומי, הרגע שמשליך על הכלל. אחד מהכללים של עולם האגדות זה שהכל מתרחש בשלשות, כדי שתיווצר תבנית ואז יהיה מן האפשר לשבור אותה. העניין הוא שגם שבירת התבנית היא חלק מהכלל, גם היא חלק מהמשחק. אנחנו מצפות ל-sometimes של אותו המגיב. אנחנו בונות עליו. קנת' הייט כתב על אימה ומשחקי תפקידים בזמנו שכל הקבוצה צריכה לרצות לפחד כדי לפחד ממשחק אימה. יכול להיות שכל הקבוצה צריכה לרצות בקומדיה כדי שתהיה קומדיה, גם אם לא בהכרח כתוצאה מהליך של תיאום ציפיות. סביר להניח שלא כתוצאה מתיאום ציפיות מפורש, על אף שאולי מכזה של הצבת כללים ונורמות, אולי אף כזה שנוצר תוך כדי משחק ("אני מדבר כדי לגלות מה אני מרגיש", יטען הפילוסוף הנודע ויטגנשטיין).
            ובכל זאת, sometimes. ובכל זאת, "חוסר כימיה". כדי שיהיה חוסר כימיה, צריך שיהיה ניסיון ליצור כימיה. יכול להיות שבהחלט נדרשת, ולו לרגעים ספורים כימיה של ממש: אחרי הכל, אם אין כימיה מלכתחילה, לא ייווצר שום דבר, לא תהיה אינטרקציה, בסיסית ומוגבלת ככל שתהיה. וחלק מיצירה של כימיה זה גם להיות מודעות לגבולות שלה, למתי צריך לקטוע אותה בשביל לקיים כלל שרירותי וקומי. לפעמים, חלק מהזמן, פעם יותר ופעם פחות, צריך במסגרת הגבולות לשבור גבולות. אולי בשל כך קומדיה מלאה בכל כך הרבה היפוכים ומשחקים על פנטזיות בלתי אפשריות.
- -
רשומה זו נכתבה בהשראת ההרצאה השנייה מההרצאות המקדימות לקנודפונקט, כחלק מסדרה של רשומה בעקבות כל הרצאה. 

יום ראשון, 10 בפברואר 2019

קנודפונקט I

עברו ארבע וחצי שנים בין האייקון הראשון שלי לפעם הראשונה שהנחיתי בכנס. נהגתי לומר שיש לי עוד הרבה ללמוד, להתפתח, אבל אחד מהדברים שחזרו שוב ושוב היה הפחד שאנחה משחק גרוע (על אחת כמה וכמה אם אנחה לאחד או אחת מאותן המנחות שהערצתי במשך שנים) ואשרוף את עצמי. אז דחיתי את היום שבו אנחה, דחפתי הרחק את הרגע בו איאלץ להיחשף. נהגתי לומר לעצמי שיום יבוא ואבצע את המעבר הזה – כשאגיע לגיל שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה – וכל פעם מחדש היום נדחה.
            מה שעשה את השינוי היה שבאיזשהו שלב הרגשתי שאין מה לעשות, אם לא אנחה בכנס הקרוב (הקרוב דאז) לא אוכל להביט על עצמי במראה. הפלייטסטינג הראשון היה מוצלח, וכשהגעתי לכנס להריץ נרשמו בדיוק שלושה אנשים, אחד מהם היה גם בפלייטסטינג. היו לי שני מקומות ריקים. המשחק, כמצופה, לא זכה להרצה טובה (בהרצות הבאות הוא זכה לתגובות נלהבות יותר), אבל ההרצה הבינונית הזו אפשרה לי להבין שאפשר לא להצליח בפעם הראשונה ועדיין לא להישרף על המוקד. מבחינתי זה היה גילוי, אולי אפילו הארה.
            תומאס ברנהרד כותב שהתפקיד של הספר הבינוני הוא לגרום לנו לרצות את הספר הבא, מייצר לנו משהו לשאוף אליו, לקוות לו, עוזר לנו להבין מה חסר ומה צריך להשלים. במובן מסוים, בעיני אפשר לומר את זה גם על המשחק הבינוני: המשחק שהנחיתי אז אפשר לי להבין טוב יותר (וזה לא שהייתי עילוי בתחום, שלא יהיה ספק בעניין) מה ההבדלים בין זירה לזירה, אפשר לי להבין מה מצופה ממני ולמה אני מצפה מהקבוצה במשחק הבא. היא גם נתנה לי את התקווה, אולי אף גרמה לי להאמין באפשרות התגשמותה, שדבר כזה אפשרי.
            הרשומה הזו מבקשת לצעוק בעד משחקים בינוניים. היא בעדם לא מפני שיש בי הרצון לוותר על הצד האמנותי שאני כל הזמן בשאיפה אליו, אלא דווקא מפני שאני בשאיפה לצד האמנותי. האמנות צריכה את הבינוני כדי לבדל, אולם האמנות גם צריכה את הבינוני כדי להכניס דם חדש (פרסונלי, רעיוני, אולי אף סגנוני). לרוב, המשחקים החדשניים ביותר הם הבינוניים – נסיונות שהצליחו פחות, לעיתים, אולם גם משחקים שאיתרע מזלם ונפלו על חוסר כימיה וקשיי תקשורת אחרים (מדוע להבדיל בין שני הסוגים? כי לא תמיד זה באשמת אדם בודד).
            הרשומה הזו מבקשת לצעוק בעד משחקים בינוניים גם מפני שיצא לי להכיר את הלחץ, גם מהצד שלי וגם מהצד של מנחות ומנחים שפנו אלי לאורך השנים. משחק תפקידים, כדי להיות אמנות (וכדי להיחשב אמנות), צריך להיות לא רק אמנות, צריך לאפשר מקום למשחקים שאינם אמנות, צריך לא להכריח אותנו לעשות אמנות. אבל יותר מהכל, משחק תפקידים כדי שיהיה אמנות, כדי שיוכל להמשיך להיות אמנות, צריך גם לזכור שהוא לא מחוייב ליצור אמנות טובה, שלמעשה רוב האמנות שייצור לא תהיה אמנות טובה. ושזה לא דבר רע.
            זה רק דרך עבודה של אמנות לא מושלמת שאפשר ליצור את הדבר הגדול הבא, וגם יש לומר שיצירה של אמנות מושלמת לא רק שבלתי אפשרית אלא גם מזיקה. לשאוף למשימה הבלתי אפשרית הזו זה דבר אחד, והוא הרבה פעמים חשוב ואקוטי. זו לא הדרך היחידה, ואסור שתהיה הדרך היחידה.
- -
בימים אלה מתקיים בדנמרק הכנס קנודפונקט, כנס התיאוריה הבינלאומי המרכזי. כאות מחווה, רשומה זו והרשומות הבאות ייכתבו בהשראת ההרצאות המקדימות בכנס, רשומה על כל הרצאה.