מסמך המרחבים הבטוחים - פרק שני

 

אמרה נפוצה היא שיש דברים שעדיף לצמצם ככל הניתן, למשל את הסיכויים לפגיעה באנשות אחרות, שכן מה שניתן למנוע אחר כך אין צורך לפתור. אנו נטען טענה אחרת: פעמים רבות (אבל לא תמיד) אנחנו במפורש פונות ופונים להסתכן, במודע, פשוט כי מרגיש לנו שהחוויה המשחקית שתיווצר מכך עשויה להיות מעניינת או חיובית. עבור מקרים כאלה, נדרשת לא מטאפורה של מניעת סיכונים אלא מטאפורה של ניהולם. בפרק הזה, עוד לפני שאני ניגש לדיון בסוגיות כמו זיהוי פגיעות, התמודדות עם פגיעות וטכניקות לאפשר תקשורת, אני מעוניין לנסות לשרטט בקווים כלליים (יהיו שיטענו שמאוד) כמה עקרונות יסוד שבעיני מסוגלים לעזור לנהל סיכונים, כולל סיכונים לפגיעות. הנחת המוצא שלנו כאן היא שבאמצעות הגעה למשחק והשתתפות בו על פי המידות הנכונות, נוכל יותר בקלות לנהל את הסיכונים כדי שנוכל לחקור תמות מורכבות, כמו גם לחשוף מעצמנו צדדים רגישים, ובה בעת לצמצם מאוד סכנות לא מהותיות. כדי לעשות זאת, אני מעוניין לנסות לתאר מה הן התכונות שבעיני מתארות שחקנית טובה. אני מאמין שמהר מאוד נשים לב שהשחקנית שאני מתאר חושפת מה הם הערכים הפוזיטיביים שמובילים את המסמך הזה, ובתקווה גם מה הן מגבלות הגישה שאני מנסה להציג כאן. התכונות שאבחר לפתח פחות משמעותיות בעיני מעצם הדיון במה מאפיין שחקנית או שחקן טובים (בשונה מהשאלה "מי מבין חברות הקבוצה היא שחקנית טובה יותר?"), אולם באופן אישי אדגיש שאני מאמין בהן מאוד. בפשטות, אני מאמין שבוויתור על סוג הדיון הזה השארנו ציבורים נרחבים של שחקניות ושחקנים בעלטה בנוגע לכיצד לשפר את המשחקים שלהםן הלאה, בעיקר מהזווית של כיצד ליצור ביחד חוויה בטוחה יותר בשני המובנים שמנינו בפרק הקודם, לאפשר חקירה עצמית וקבוצתית היכן שנכון לנו ולהימנע מסכנות היכן שאין זה עקרוני למשחק ולחוויה המבוקשת. מה שאציע כאן הוא גם דרך לצמצם סיכונים בעיני, פשוט מכיוון שיותר מדי התמקדנו במה רע ובמה לא מתאים, פחות מדי במה יכול לתרום לביטחון. המפתח של הדיון, ושדיון בו ימלא את הפרק הבא הוא המשאב הזה שנקרא אמון, ושמאפשר תקשורת גם על נקודות פחות אהודות ו/או יותר כואבות. היחסים בין אמון לבין שני סוגי הביטחון דו-כיווניים, ואנחנו נראה שהמפתח להם עובר בשאלה כיצד נראה משחק טוב. הסיבה לכך היא שמשחק טוב הוא משחק בטוח בו המשתתפות והמשתתפים בוטחות זו בזו, וברור כי משחק אידאלי מניח לפחות במידה מסוימת קבוצה שפועלת בתיאום כדי לממש את החוויה שכיוונו אליה, ושערה לצורך להתפשר מדי פעם בפעם תוך שימת אמון בכך ששאר השולחן משחק לטובתםן. יתרון נוסף של דיון במשחק מוצלח, במיוחד אם ננסה למשיג אותו דרך דיון בתכונות של שחקניות טובות, ניתן לתיאור יחסית בפשטות. בהתאם, אנחנו נתחיל בדיון במה הופך שחקנית לשחקנית טובה (במסגרת הגבולות שמכתיב הדיון במשחקים בטוחים, בשונה ממה הופך שחקנית לטובה למשל באופטימיזציה של הדמויות מבחינה מכאנית). מנקודה זו נתקדם לשאלת המשחק עצמו.

         

את הדיון במה הן התכונות שמאפיינות שחקנית אידאלית, אני מעוניין לחלק לשתי רמות. ברמה הראשונה, של מה שנהוג לכנות בפילוסופיה של המוסר "מידות טובות", אני מעוניין לשרטט מושג כללי של ארבע מידות טובות, כאלו שבעיני רלוונטיות במיוחד למשחקי תפקידים. ב"מידות טובות" אני מתכוון לתכונות חיוביות שאמורות להנחות את אופן המשחק שלנו ושאדם טובה עסוקה בלפתח ובלהשתפר בביצוען לאורך חייה כשחקנית או כמנחה. ברמה השנייה, של בחירות קונקרטיות בכל אינטראקציה ואינטראקציה, אני מעוניין לתאר עיקרון אחד שלתחושתי נסמך על ארבע המידות הללו ושלתחושתי לפחות עמידה בו באופן תכוף מסוגלת לבנות אמון ולצמצם סיכון לפגיעות לא נחוצות, כמו גם להקל מאוד תקשורת וקשב שיעמדו בבסיס המשך הדיון (גם כאן, אנחנו נבין תחילה את המונח "אמון" באופן אינטואיטיבי). אני מאמין שגם עבור ביטחון חיובי יש לעיקרון מה לתרום: העיקרון מעודד אותנו לקחת סיכונים באופן פרודוקטיבי, וגם מעודד את הסביבה לפרש אותם באופן חיובי, כזה שמניח שאנחנו בעד הקבוצה ולא מנסות ומנסים "לדפוק את העסק". אודה ואתוודה שאני לא בטוח שהעיקרון מתאים תמיד, ושללא ספק יהיו מצבים בהם פרשנות שגויה שלו עשויה להזיק. למטרותינו אנו, גם עיקרון ומידות טובות שמתאימים רוב הזמן זו פתיחה טובה לדיון עתידי. הערה אחרונה תהיה שהרבה פעמים מחלוקות ופגיעות נוצרות עקב התנגשויות בין פרשנויות שונות שכאלה (הרבה יותר תכוף למצוא פגיעות בשל הבנות שונות של מה טוב לקבוצה, משתכוף למצוא ניסיונות מכוונים לחבל בה, ניגע בסוגיה זו יותר בפרק הרביעי).

         

מידה ראשונה בעיני היא מידת השיתופיות: אנחנו מאוד אוהבות ואוהבים לומר, למשל, שאין מנצחות ואין מפסידות במשחקי תפקידים, שהצלחה במשחק היא כשכולנו הפקנו משהו מהמשחק. שיתופיות משמעה שאיפה לתרום לחוויה של אחרות ואחרים, באופן חיובי ומידתי כך שבסך הכללי כולנו נפיק מהמשחק את החוויה החיובית שנרשמנו אליה (או טובה יותר, באידאל). שיתופיות אינה אומרת, עם זאת, ביטול עצמי. אם אנחנו, משתתפות ומשתתפים במשחק, לא נדאג לעצמנו לא נוכל לדאוג לשאר הקבוצה. המפתח הוא איזון. לפעמים, משמעות הדבר היא להעדיף את עצמי כרגע כדי שאוכל לתרום בהמשך. לפעמים נאלץ לבצע וויתורים מסוימים. אבל כמכלול, ההנחה של השחקנית המוצלחת היא שאם כולנו נהיה שיתופיות במידה המספקת, אותה נצטרך להבין לאורך המשחק, נוכל להפיק מהמשחק יותר.

         

כמידה טובה (כל מידה טובה), שיתופיות מורכבת ממספר תכונות מרכזיות: היא יוצאת מתוך תפיסה של לנסות למצוא איזון בין קיצונים, איזון שלא יושב בהכרח בדיוק באמצע הדרך, אלא בספקטרום הרחב שבין נקודות הקיצון, היכן שיושבת דרך הזהב שמתאימה לנו. בהתאם, לכל משחק ולכל מפגש משחק שומא עלינו לזהות מה היא הרמה המתאימה למשחק הנוכחי ומה אופי ההתאמה המבוקש. אני מאמין שדוגמה תעזור כאן: נדמיין סיטואציה משחקית בה הדמות שלי צריכה לבחור עם איזה מהנאפסים היא תרצה לבלות את שארית חייה. ברור כאן מאוד, בעיני, שהפעולה מושפעת מגורמים נסיבתיים רבים, למשל מה התרחש עד כה במשחק ומה צפוי לנו עוד במשחק שאני כטאי השחקן מודע לגביו. אולם ברור גם שחלק מהבחירה שלי צריכה להתחשב בגורמים נוספים: כמה המשחק קרוב לסופו, כמה לפתוח קו עלילה נוסף יבוא על חשבון הקבוצה, מה ייצר משחק מעניין יותר לשאר הקבוצה, גם מה נכון יותר לי כשחקן (ויהיו שיוסיפו, כאדם). בין כל האלמנטים הללו עלי לאזן, וזה בדיוק הרעיון של "דרך האמצע": כיוון שהנסיבות הן כך וכך, כיוון שאופי הקבוצה הוא כך וכך, הבחירה אינה לחלוטין שלי. היא גם לא לחלוטין של הקבוצה. הבחירה נדרשת לבטא איזון מסוים בין דרישות המשחק, הקבוצה והדרישות שלי. זה רק מתוך האיזון הזה שניתן להבין את השיתופיות, או למעשה כל מידה טובה אחרת שנגדיר כאן. עכשיו, ביהנתן נסיבות אחרות, סביר שהייתי מבצע בחירה אחרת: אם זו הבחירה האחרונה שלי כשחקן לפני תום הקמפיין או הלארפ, הרבה פחות התחשבות בשאר הקבוצה נדרשת. הנחת המוצא שלנו היא שבנסיבות שונות נדרשים מעשים שונים. אולם במובנים רבים, זה עלינו להבין מתי חצינו את הגבול ובחרנו לא נכון. גם עלינו לקחת אחריות בנידון. רק כך ניתן להשתפר בביצוע בחירות עתידיות. אחד המפתחות העיקריים לכך, כפי שמיד נראה, הוא המידה הטובה של הקשב. לצד היכולת להשתפר בכל המידות הטובות הללו, נדגיש, יש לנו גם האחריות הקבוצתית להשתפר בהן. המיומנויות הללו, שהמסמך נועד – בין השאר – להצביע עליהן ולהציע כלים לשיפור בהן, הן נכס קבוצתי ונכס אישי בה בעת. מיומנות בה במידה שמדובר בערכים לשאוף אליהם.

         

כאן עלינו לשאול שאלה: "כיצד אנחנו מוצאות את דרך האמצע?" אני מאמין שניתן להתבסס על מספר שיקולים מרכזיים: (א) ככל שמתארך הניסיון המשחקי שלנו, נעשה לנו ברור יותר מה עובד יותר ומה עובד פחות בהקשר של הקבוצה הקבועה שלנו. אפילו במשחקים חד-פעמיים, ברור לנו יותר מה יתרום לקבוצה בסוף המשחק משהיה לנו ברור בתחילת המשחק. במילים אחרות, לניסוי וטעייה יש כאן תפקיד מרכזי, גם אם פעמים רבות ניתן לנסות בקבוצות חדשות דברים שעבדו יותר או פחות בקבוצות ותיקות. ויותר זמן לבצע ניסוי וטעייה משמעו גם יותר זמן ללמוד מטעויות ולהשתפר. (ב) לא פחות חשוב הוא הרעיון שאומר שפעמים רבות יש לנו הבנה אינטואיטיבית של סוגי הסצנות. כולנו, למשל, יודעות לזהות סצנות קרב, ולבדל אותן למשל מסצנות דיפלומטיה. אני מעוניין לטעון שהיכולת להגדיר את הסצנה, במובן של לתת לה כותרת שמאפשרת לי להבין אילו סצנות קודמות מתקשרות אליה, מסוגלת לעזור לי לפעול באופן אנלוגי בין סצנות שבלעדי ההגדרה לא הייתי יכול לקשר בינן. כך, למשל, ברור לי שבסצנות קרב זה לא חכם לפגוע במכוון בשאר הקבוצה, וברור לי שבסצנות דיפלומטיה לפעמים עדיף לשקול מילים. אין ספק שנקודות ' וב' מסוגלות לעבוד במעין סינרגיה. (ג) "שימת עין על חבר/ת קבוצה, או על כלל הקבוצה" הוא אחד מהשיקולים המרכזיים ביותר, כזה שנפגוש לא מעט בהמשך המסמך. בשיקול זה, הכוונה היא לניסיון באופן כללי לאורך המפגש/משחק לקרוא את שפת הגוף של שאר הקבוצה, מה שבתקווה יאפשר לנו להבין טוב יותר מה חברות וחברי הקבוצה צריכות. למשל, אם אני רואה שהקבוצה עייפה, למשל עייפה באופן פיזי כי השעה כבר מאוחרת והמפגש נמשך זמן רב, פעולה מתוך המידה השיתופית תבקש להביא את המפגש לסיומו באופן אורגני, גם אם מזורז. כך, הקריאה את שאר הקבוצה מאפשרת לי להבין מה הקבוצה צריכה. זו אחת התמות החשובות ביותר במסמך הזה, שהקריאה ההדדית הזו נדרשת, וגם היא מיומנות לא פשוטה בכלל.

 

כל האמור מניח את המידה הטובה השנייה, לה נבקש לקרוא "קשב": קשב הוא אותו מצב בו אני קורא את הסימנים והמשמעויות של הפעולות השונות ואני עושה זאת מתוך ניסיון להבין אותם באופן מלא ומדויק ככל הניתן. לשם כך עלי להתרכז בנעשה במשחק, עלי להבחין בפעולות ומעשי הקבוצה שמסביבי, עלי לקחת אחריות על מעשי שלי. קשב הוא מפתח ליכולת שלי להשתפר, שכן רק מתוך קשב למעשי ולתגובות שהם מעוררים אני יכול להבין מה עבד ולמה. קשב הוא מפתח ליכולת שלי להבין ו(כפי שאגדיר בהמשך) להכיר בפגיעות ובמצוקות של המשתתפות שמסביבי. קשב גם הכרחי עבורי כדי שאוכל אני לקחת סיכונים – להבין מתי כדאי – וגם כדי להכיר בסיכונים שנלקחו מסביבי, מה שעשוי להיות קריטי מאוד עבור שחקנית או שחקן שאין להם אמון בקבוצה, או שהאמון שלהם בקבוצה עומד במבחן. כמובן שקשב יכול לעזור לי גם לתרום לבנייה של סצנות בהן ניתן לקחת סיכונים ביחד. אנחנו נרחיב על המידה הזו בעיקרו של דבר בפרק הרביעי. לבינתיים, מספיק להבין בגדול במה מדובר.

 

באופן דומה לשיתופיות ולקשב, ולעיתים גם בחפיפה, המידה השלישית שאני מעוניין להציע היא אחריות. כחלק מהיותנו בקבוצה מסוימת, יש לנו אחריות הן על עצמנו והן על שאר הקבוצה. אחריות זו כוללת, מצידנו ומצד כל שחקנית אידאלית, לוודא שכולנו ביחד בכל בחירה משמעותית ובעלת השלכות עקרוניות, וכן שכולנו עוזרות האחת לשנייה בסיכום הכללי, וכל זאת בהתאם למידתיות שאנחנו מסוגלות לה באותו רגע. מצופה מאיתנו, ביום לא טוב, להתריע, ומצופה מאיתנו כשיש ויכוח לוודא שכל מי שרצתה ורצה לדבר (כולל אנחנו עצמנו) זכו לדבר. גם כאן, כמובן, מדובר במשהו שאנחנו משתפרות בו: נדרשת שפה, ואנרגיות רגשיות מסוימות, כדי להתריע – אפילו קרה הדבר לנו עצמנו. בה במידה, ברור לנו שאם אדם מסוים לא התריע, עדיין יכול להיות שהתרחשה מצוקה מסוימת. חלק מאחריות זה לא רק לזכור זאת, אלא לשאוף להבנה של מה קרה לי ומה קרה לאחרות סביב השולחן, ולהקשיב לכך באמת. לעיתים, אני אגלה שמשתתפות נפגעו בלא ששמתי לב. במצב כזה, זו אחריותי להבין כמה זמן הפגיעה מתקיימת, ואם זה מתמשך אזי חלק מאחריות זה גם לשאוף לתקן את החלק שלי בעסק. אולם צריך להיות ברור לנו במקביל, כחלק מאחריות, שלפעמים הדבר הטוב ביותר עבור אדם מסוימת הוא לתת לה להתגבש ולהבין קודם כל בעצמה מה מפריע לה. שוב, בנסיבות שונות הביטויים של מידת האחריות ייראו אחרת, אולם השאיפה היא אותה אחת: להתריע ככל שאני מסוגל כשאני נכנס למצוקה (או בעדיפות, קודם במידת האפשר), ולבחון לכל האורך את שפת הגוף של שאר הקבוצה כדי לוודא שכולנו בעד להמשיך, שכולנו בסדר עם מה שמתרחש, וכל זאת באופן מידתי כדי לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בי (חשבו על הדוגמה של ההורה במטוס: זה נכון שצריך לדאוג לעצמי קודם, כי אחרת הילד/ה לא תשרוד, אך עדיין הדבר הנכון מיד לאחר מכן הוא לדאוג לילד/ה כדי לוודא שגם היא תישאר איתנו).

         

מידה רביעית, בהתאם, תהיה כיבוד הרצונות של כלל המשתתפות והמשתתפים, כן גם חתירה לדעת אותם. כיבוד שכזה אין משמעו שכל החלטה נדרשת להתקבל בפה אחד, אלא שלכל משתתפת שמורה הזכות, אם תרצה בכך ומעצם בחירתה לשחק במשחק, להשמיע את קולה בלא זלזול או ביטול. שחקנית טובה היא כזו שיודעת להקשיב, ולא רק כזו שיודעת לעשות דברים גדולים בעצמה. הקשבה – אין משמעה קבלה, על אחת כמה וכמה לא מתחייבת מכך קבלה מלאה של הדברים הנאמרים. אך הקשבה כנה, וניסיון אמיתי להבין נדרשים גם נדרשים, והמידה של כיבוד נמדדת הן בהקשבה והן ביישום של החלטות שמתקבלות מתוך הכרה בקיומן ובאופיין של דעות שהן לא פעם אחרות. נדגיש, עם זאת, שהסיבות להשתלבות בקבוצה האמורה יכולות להיות מגוונות, ושיש אנשות שאין רצונן לדבר בנושאים מסוימים או בכלל. אם שחקנית בחרה מרצונה שלה שלא לדבר, כיבוד הרצונות של כלל המשתתפות והמשתתפים משמעו האזנה גם לבחירה זו. לעיתים, אי דיבור הוא עניין מורכב, שניגע בו יותר לעומק בשני הפרקים הבאים. למטרותינו אנו כרגע, אני חושב שהאידאל ברור מספיק.

         

שאלה שוודאי עולה, בשלב זה, היא כיצד משתפרות ומשתפרים במידות הטובות הללו, אם ארבעתן הן מיומנויות כמו גם ערכים. התחלה של תשובה הצגתי במפוזר בפסקאות הקודמות, ונכון בעיני לאגדן ולהרחיב עליהן. המפתח ליכולת להשתפר הוא בביצוע פעולות מהמניעים הנכונים ומתוך הקשבה לתוצאות שלהם, תוך ניסיון לענות על הדרישות טוב יותר בפעמים הבאות, ללמוד מהצלחות כמו מכשלונות. דוגמה תהיה כאן שימושית. הצגתי מוקדם יותר את הדוגמה בה הדמות שלי צריכה להבין עם איזה אחד מהנאפסים היא תבלה את שארית חייה. הצגתי שם נסיבות שיש להתחשב בהן, למשל השלב בו נמצא המשחק ואופי הקבוצה. כיצד ניתן ללמוד מבחירה מסוימת כיצד לנהוג בעתיד טוב יותר, וכיצד לשפר את רמת המיומנות שלי במידות הטובות? דרך אחת לדמות זאת תהיה באמצעות עצירת המשחק ושמיעת הקולות השונים לגבי איזו בחירה מוטב שהדמות שלי תבצע. אם, למשל, אחד הנאפסים מירר את חיי הדמויות, ברמה שמקשה על שחקן מסוים רגשית להתמודד עם בחירה בנאפס, הרי שעצם ההקשבה והניסיון לקחת בחשבון את דעתו לתוך השיקולים שלי לגבי כיצד לבחור – זה כשלעצמו צעד בכיוון הנכון. המפתח כאן, כפי שאגדיר בפרק הרביעי יותר ביסודיות, הוא מתוך מנגנון של הכרה: עלי לזהות מה הן הבעיות של שאר הקבוצה שרלוונטיות לבחירה המדוברת, עלי לבחור בנתיב פעולה שלוקח בחשבון את השיקולים הללו. עצם ההתחבטות היא אקוטית להליך ההשתפרות: אין חכם כבעל ניסיון, אין חכמה כחושבת לאורך ולרוחב כל בעיה. בכל מקרה, קשב אמיתי לתוצאות וניסיון להבין כיצד בנסיבות דומות ניתן היה לבחור טוב יותר תעזור כאן מאוד.

         

כיצד המידות מנחות לסגנונות משחק מסוימים, בטוחים יותר ברמת ניהול הסיכונים? התשובה הקצרה היא שהן עושות זאת בעזרת עיקרון מסוים שמיד אנסח אותו. עיקרון זה נועד לשקלל הן את הרצונות שלנו והן את ארבע המידות. לפי עיקרון זה, עלינו לקחת בחשבון שכל פעולה מבקשת לקדם מטרה מסוימת, מה שאומר שהפעולות שמעניינות אותנו כאן אינן הפעולות האוטומטיות אלא אלו שאנחנו מבקשות לבטא בהן משהו משלנו במודע, למשל את איכותנו כשחקניות או אלף אלפי הבדלות את רמת האכפתיות שלנו לשאר הקבוצה. בשל המטרה הזו, אנחנו מבצעות (במידות שונות של פרטנות) חישוב שלוקח שלושה סוגים עיקריים של גורמים בחשבון: אילו כלים/נתיבי פעולה אפשריים לנו בסיטואציה המדוברת, אילו מהם ייאפשרו לנו ליצור את האפקט התואם ביותר את המידות הטובות שבבסיס הפעולה (למשל, אם המטרה היא לקדם את היותי שחקן טוב, נדרש קידום של מידה אחרת מהפגנה של אכפתיות) ולבסוף נלקחות בחשבון התוצאות, הן החיוביות והן השליליות. הסכמה שהצעתי כאן היא כמובן אידאלית, והיא מניחה שהפעולות מבוצעות באופן רציונאלי במלוא מובן המילה, ושהזמן שיכול להיות מוקדש לחישוב הוא בגדול בלתי מוגבל. אני מודע כמובן לכך שמעטים המקרים שבהם הפעולות רציונאליות לחלוטין, ועוד יותר מכך לעצם המיעוט בזמן שעומד לרשות משתתפות ומשתתפים בכל רגע במהלך המשחק. אני עדיין מאמין שהצבה של סכמה רציונאלית מאפשרת לי להעביר את עיקרי המהלך המחשבתי באופן יעיל יותר. גם פעולות לא רציונאליות בכל מאת האחוזים פועלות לפי סכמות דומות, גם אם מסובכות יותר.

         

לפני שנגיע לעיקרון עצמו, וכדרך להסביר את אופן ניסוחו בצורה טובה יותר, אני בעד שנמשיך עם הדוגמה שמלווה אותנו לאורך הפרק, הבחירה בין נאפסים לבלות עימם את שארית מיי הדמות שלי, נראה תחילה את האוניברסליות של השיקולים ולאחר מכן נצלול, בפסקה הבאה, למשהו שיותר קרוב לנושאי דיוננו העיקריים. ברור לנו, בשלב זה, שעלי להקשיב ולכבד את רצונות הקבוצה, אולם גם ברור לנו שאם נלך רק לפי הרצון של חברות וחברי הקבוצה, אני אשאר מתוסכל ולא מסופק (לפחות חלק מהרצונות שלי יהיו אקוטיים ליכולת שלי ליהנות ממשחק תפקידים). לכן, עלי למצוא דרך אמצע בין הדרישות הללו: עלי לקשיב לקבוצה, לכבד את דעתם, לשקלל אותה פנימה, לצרף את מה שחשוב לי, במילים אחרות להקשיב לכל הדרישות ולמצוא את האיזון שירצה כמה שיותר מהן. נגיד לצורך הדוגמה שלנאפס אחד נקרא רודולף ולשני נקרא גנדאלף. איך הדמות שלי צריכה לבחור בין הדמויות? אם הרגש השלילי של אותו שחקן הוא כנגד גנדאלף, ברור כי יש יותר היגיון בלבחור ברודולף, בהנחה ששאר השיקולים זהים. אולם נדיר שזה המצב. נגיד שרודולף בעבר אכזב את הדמות שלי מאוד, ולכן יש לדמות שלי יותר אמון בגנדאלף. כיצד ניתן לבחור? כאן עלי לבחון איזה שיקול הוא מהותי יותר, האם ההעדפה שלי לגנדאלף היא ברמת הדמות בלבד, או שהיא זלגה לרמות גבוהות יותר? האם, למשל, ההעדפה שלי נושאת בהשלכות משחקיות מסוימות, או קשורות באיך אני מעוניין שיתפסו אותי כאדם? ברור לנו, משכתבנו קודם, שההתנגדות של אותו שחקן לגנדאלף היא כזו שזלגה לרמת האדם. האם ההעדפה שלי הגיעה לאותה הרמה? אם אני כטאי מעוניין בגנדאלף כמו שהשחקן האמור אינו מעוניין בגנדאלף, הרי שעלינו למצוא שיקולים אחרים בעד ונגד. במידה ולא, ואלה השיקולים היחידים, סביר שעדיף להתפשר כאן כדי לתת לשחקן האמור סיבה אחת פחות להתבאס. אולם עד כאן, הדוגמה היא דוגמה יבשה-יחסית שלא מערבת שיקולים של תחושת ביטחון ושל ניהול סיכונים (היא כן מדגימה קשב וניסיון להכיר בדרישות של השחקן שלצידי, כמו גם רצון שכולנו במשותף נצא מרוצים).

         

נניח עוד שהסיבה שלאותו השחקן יש התנגדות כל כך מהותית לגנדאלף היא שגנדאלף עוצב כדמות על בסיס דגם מהעולם האמיתי (לא דבר נדיר כלל), ומושא הדגם הוא מישהו מהעבר המשותף של השחקן ושל המנחה. נניח עוד שאותו מישהו משותף התגלה כנכלולי ומעורר אצל השחקן שלצידי זכרונות לא נעימים מתקופת בית הספר. ברור לנו, אני מאמין, שבמצב כזה יש לנו שתי בעיות: האחת היא שעבור אותו שחקן, יש זליגה (אולי בשל חוסר אחריות מצד המנחה?) מרמת הדמות והשחקן לרמת האדם, מה שמתבטא בחזרה של רגשות שלצורך העניין נתפסו ככבר לא רלוונטיים. מה בחירה בגנדאלף משליכה על היחס שלי לאותו השחקן? ולאותו האדם גם מעבר להיותו שחקן? אולם בעיה שנייה היא כיצד עלי לגלות זאת, כדי שאוכל לפעול ולבחור בהתאם. ניתן לשאול "לא עדיף להימנע מהסיכון לגמרי?" התשובה שלי תהיה שלא בהכרח. לעיתים, אנחנו נכנסות למשחק כדי ללמוד את עצמנו וכדי להשתפר בהתמודדות שלנו עם כל מני בעיות, או כדי לחקור ביחד כקבוצה רגשות וחוויות מסוימים. אם זו בחירה מודעת של הקבוצה, יכול להיות שעדיף להתנהל בהתאם. חשוב רק לעשות זאת במודע ומתוך הסכמה, ובמקרים רבים עדיף גם לחקור את כל זה בזהירות. כחלק מחקירה שכזו, עם זאת, עלי להקשיב לתגובות של כלל הקבוצה, ולא רק ברמת הדיבור. עלי לבחון, למשל, את שפת הגוף של השחקן האמור בכל פעם שהשם "גנדאלף" מוזכר, או בכל פעם בה גנדאלף הזה נכנס לסצנה. אלה בדיוק סוג הבעיות שיעסיקו אותנו בהמשך המסמך. אולם ברור, אני מאמין, שעלי להקשיב לכאב בינות לדברים הנאמרים, עלי לקחת בחשבון את כל השיקולים וכן גם לקחת אחריות על הבחירה שלי, מרגע שביצעתי אותה, שכן זו בחירה שלי שהובילה להמשך הסצנה, ושאם נוצרו מזה פגיעה ו/או מצוקה, יש לי חלק בעניין. עלי לזכור, לבסוף, שאם אותו שחקן מתבאס מאוד, כולנו הפסדנו במקום מסוים (לכל הפחות). זה רק על בסיס הכרה בכל השיקולים הללו שאני יכול להבין כיצד לבטא את שחשוב לי, ולשחק את המשחק לכיוון בטוח יותר עבור כולנו, בכל המובנים: רק כך ניתן לנהל את הסיכון ולהחליט כמה נכון להיכנס אליו, עד לאיזו רמה של פרטים, וכמה מהותי לחוויה שלנו להתעקש עליו.

 

עכשיו, אם ניגש לעיקרון עצמו (כעת לאחר דברי ההקדמה), אני מאמין שניתן להציג אותו כך: עיקרון זה אומר שכל אמירה ופעולה ששחקנית אידאלית מציעה לקבוצה צריכה לתאום את הקונטקסט המשחקי ולצאת מתוך וריאציה כלשהי של ארבע המידות הטובות שמנינו, כך שהאמירה תהיה אמיתית בשני המובנים הבאים: (1) היא תבטא את מה שהשחקנית באמת מאמינה בו ו-(2) היא לא תבקש במזיד לבוא על חשבון שחקנית אחרת. ההשלכה המרכזית של עיקרון זה היא שכל פעולה ואמירה במשחק יוצאת מתוך ניסיון להוסיף משהו חיובי לחוויה המשותפת, ושאיננו מנסות במודע ובשום מצב אחר בסגנון לפגוע במשתתפות אחרות. עיקרון זה גם אומר שבמידה ונפגעתי מדבר מה במשחק, הנחת המוצא שלי היא שהפגיעה הייתה בטעות, ולא בכוונה לפגוע כהוא זה (או לבטל כהוא זה) את החוויה שלי או של שאר הקבוצה. פעולות שמבוצעות מתוך העיקרון הזה, בעיני, ייטו פחות לפגוע בשחקניות אחרות, שכן הן גם מבקשות להימנע מפגיעה במזיד וגם מפורשות מתוך "עקרון החמלה". בעיני, זה רק מתוך הנחת העקרון הכללי הזה שניתן לנוע לשלבים הבאים היה ובוצעה פגיעה. אם הנחה זו אינה עומדת, למשל כי שחקנית מסוימת עברה על העיקרון באופן סדרתי, אני לא רואה מצב שבו שיח בין משתתפות ומשתתפים מסוגל להניב משהו פרודוקטיבי ומרפא. אם עיקרון זה כבר לא עומד, כנראה שעדיף לפרק את הקבוצה ולנסות דברים אחרים.

 

עד כאן דנו בפעולות של משתתפות אידאליות, אולם לא התייחסנו כלל לסוגייה חשובה לא פחות: מה בין משתתפת טובה למשחק טובה? אני נוטה להאמין שבשלב זה ברור שאם כולנו נשאף לשחק לפי כלל המידות הטובות, לצד העיקרון, ואם נשאף להשתפר באופני יישומם כל העת, הרי שככל שיעבור הזמן נחווה משחקים טובים יותר, אם נגדיר אותם כמשחקים בהם ניתן לחקור ביחד, ובביטחון, את החוויות שמעניין ומרגש אותנו לחקור ביחד. הן ברמת המשתתף הבודד, אני, והן ברמת הקבוצה, כלל המשתתפותים, כמו גם ברמת הקהילה כולה, עלינו *בעיני* לשאוף לשיפור תמידי במידות הטובות הללו כדי שנוכל לייצר משחקים טובים יותר עבור כולנו. בעיני אין המידות מסוגלות להבטיח משחק טוב. אין ספק גם שיש משחקים שלפעמים נרצה להיכנס אליהם כשברור לנו שיש סיכון ושברצוננו להתמודד איתו גם כשהוא לא נוח. אולם אני מאמין בלב שלם שבלא הקפדה על משחק מתוך ארבע המידות הללו, הסיכוי לכישלון גבוה מאוד. אדגיש לסיכום פרק זה שבעוד שהמידות הטובות והעיקרון המוביל מסוגלים לצמצם, בעיני, פגיעות ומצוקות, הרי שיש להם גם תרומה לביטחון החיובי: כשאני יכול לסמוך על שאר השולחן או הלארפ שהשקעה של אמון בי היא הגיונית וחיובית, ואם אוכל להרגיש אותו הדבר לגבי השאר, הרי שלקחת סיכון ביחד – ויהיה אופיו אשר יהיה – תהיה משימה בטוחה יותר: אני אדע, כפי שנראה בפרק הבא, שלקבוצה מסביבי יש האמון בכוונות שלי, אמון שהוא אקוטי לכל חקירה של טריטוריה מסובכת, במודע או שלא במודע.