מסמך המרחבים הבטוחים - פרק רביעי

 

לפרק הנוכחי יש שתי מטרות: (א) להסביר מה הם יחסים מבוססי הכרה, למרכיביהם, ומדוע הדיון בהם רלוונטי לתיאוריה של מרחבים בטוחים במשחקי תפקידים; (ב) לדון במקומות בהם יכול להיווצר מצב של אי-מתן-הכרה – במכוון או שלא במכוון - ואילו השפעות עשויות להיות לכך. הטענה המרכזית שלי בפרק תהיה שכל ניסיון להתמודד עם משתתפת במצוקה, כמו גם כל ניסיון למנוע מצוקה פוטנציאלית מראש, חייב לעבור דרך מסלול מסוים לו אבקש לקרוא "הכרה" (Recognition). מסלול זה, שאפרט את שלביו בפסקה הבאה, הוא תנאי יסוד להתמודדות מפני שבלעדיו אין לנו היכולת להבין מה מקור המצוקה, ובלעדיו גם אין לנו איך לתפור פתרון מתאים. רוב המצוקות בתחומי המרחב הבטוח – בעיני – הן מצוקות של היעדר הכרה, מה שנהוג לכנות "אי-מתן-הכרה". לניסיון להסביר מה שני מושגים אלה אומרים וכיצד עבודה איתם יכולה להועיל לקבוצה ולמשחק – זו מבחינתי מטרת הפרק.

          אז מה הם יחסים מבוססי הכרה? יחסים מבוססי הכרה (במקרה של מצוקה) הם שם כולל לסוג של קשר המבוסס על תהליך בן חמישה שלבים בו שחקנית מסוימת – למשל אודליה מהפרק הקודם – (1) מזהה שדנה מתמודדת עם מצוקה מסוימת, למשל שדנה ממעטת להשתתף בדיונים ונראית מיואשת, ואז מבקשת (2) להבין את המצוקה הזו, למשל לזהות שהגורם העיקרי לכך הוא שדנה מרגישה שאף אחת בקבוצה לא לוקחת אותה ברצינות בדיונים קבוצתיים, מה שמוביל את אודליה (3) לקשר את החוויה הזו לעצמה, מה שאומר בגדול שאודליה מתחילה להבין מה החלק שלה במצוקה של דנה, מה שמוביל אותה (4) להבין מה האפשרויות שעומדות בפניה כדי לעזור בפתרון הבעיה, בלא להקריב את מה שחשוב לה מעבר לנדרש, ולבסוף (5) בחירה בנתיב הפעולה האופטימלי כדי לשנות את פעולות הקבוצה. השם שניתן למהלך שלם שכולל את חמשת השלבים הללו הוא "הכרה" (Recognition), והמהלך נדרש כל אימת ששחקנית מסוימת מרגישה מצוקה ברגע מסוים. יותר מזה, כפי שאראה בהמשך הפרק, מהלך כזה נדרש בשביל לקיים משחק, כל משחק, לפחות עד רמה מסוימת של הכרה כזו. המהלך ההכרתי יוצא, באופן טבעי, גם משאלות של אמון (דנה צריכה לסמוך על אודליה שתעזור לה לפתור את המצוקה הזו, ואם אין את האמון הזה הרי שעניין היעדר האמון הוא בעיה חמורה יותר שדורשת פתרון כדי שתהליך ההכרה יוכל להתבצע), והוא יוצא מתוך שלוש המידות הטובות שלנו: למשתתפות (כולל למי שממלאות את תפקיד השחקניות, למען נסיר ספק), לפי הגישה שאני מציע כאן, יש אחריות האחת על השנייה ועל החוויה המשותפת, לחוויה המשותפת הזו כולן תורמות וכולן מרוויחות/מפסידות אם נוצרת חוויה שלילית, וכמובן שחלק מכיבוד הדדי זה גם להכיר האחת במצוקות האחרת. נציין ומיד נרחיב שבעוד שהמונח הוצג ביחס ל"מצוקות" (כיוון שהוא מבטא את עיקר עניינינו כאן), אותו מבנה של חמישה שלבים רלוונטי בהקשר לכל פעולה בה תחושת הערך העצמי שלנו עומדת למבחן חיצוני – כך, למשל, נדרשת הכרה בערך שלי כשחקן טוב כדי שאוכל להרגיש שתרמתי לחוויה המשותפת, ובהתאם שאני חלק אינטגרלי מהקבוצה.

          אולם מדוע דווקא המסגרת הזו מוצעת כאן להתמודדות עם פגיעות? והאין פגיעות שאינן קשורות בהכרה? נתמודד עם העניין שאלה-שאלה. הנחת מוצא של הדיון שבכאן היא שהמשתתפות לא רק אחראיות האחת על השנייה אלא גם תלויות האחת בשנייה לביסוס תחושת הערך העצמי שלהן, הן כחלק מהמשחק והן כדי להבין מה חוו במשחק ומדוע. כך, למשל, משתתפות תלויות במשתתפות אחרות כדי להרגיש שחקניות טובות, כדי להרגיש שיש ערך לחשיבה ולרעיונות שלהן, הן תלויות בקבוצה כדי שיוכלו לשחרר רסן ולהרגיש דברים במשחק, הן גם תלויות באחרות כדי להרגיש חברות טובות (תכונה אקוטית לקמפיינים), אפילו כדי שיוכלו לפעול ולהשפיע על המשחק הן תלויות באישור משאר הקבוצה (רק חשבו מה קורה אם דנה מבצעת דבר מה במשחק ואודליה עונה לה שהאקט שבוצע אינו אפשרי, המשחק נתקע עד שנפתרת המחלוקת). התלות הזו באחרות אומרת, למשל, שכדי שדנה תרגיש שהיא יכולה לדבר, ושיש טעם במה שיש לה לומר, עליה לקבל הכרה חיצונית משאר הקבוצה שהיא אמרה דבר מה בעל ערך, מה שמתבטא בסוגים מסוימים של הקשבה ובנייה על מה שדנה אמרה בפעולות הבאות של שאר הקבוצה. בהיעדר זאת, היא מהר מאוד תתפוגג (אחת מהסיבות לכך ששחקניות שקטות במשחקי כנס מעדיפות קרבות, פעמים רבות, היא שהמכאניקה מספקת להן הכרה מיידית שהן פעלו נכון ובהתאם הן יודעות מה צריך לבוא אחר כך).

          המפתח, במילים אחרות, הוא שכדי שנוכל להעריך את עצמנו עלינו לא רק לקחת בחשבון את עצמנו, אלא גם את כלל הקבוצה. תחושת הערך הזו היא משהו שמשתתפות צריכות, ולכן – בדרך זו או אחרת – הן גם דורשות אותה. משתתפות דורשות את ההכרה הזו מכיוון שאופן ההשתתפות במשחק הוא תוצר של משהו משלנו, אנחנו לא מבצעות רק פעולות מכניות אלא משתמשות בפעולות המכניות כדי לבטא משהו מעצמנו – ערכים, סגנון, פחדים, תקוות, אפילו שליטה במכאניקה או יכולות טקטיות – ועל כן כל פעולה שאנחנו מבצעות ומבצעים היא בעיקרו של דבר פעולה שמעמידה את הערך האישי שלנו, כמו גם את המקום שלנו בקבוצה, במבחן. במבחן הזה, מי שבוחנת אותנו זו הקבוצה (לעיתים גם אנחנו בוחנות את עצמנו "מבחוץ", אבל לא אכנס לזה כאן). והציון שהיא נותנת הוא מדד חיצוני ו"אובייקטיבי"  לכמה הצלחנו במבחן ולכיצד כישורינו בביצוע הפעולה עמדו במבחן. על בסיס ה"ציון" הזה אנחנו על פי רוב מתכננות את הצעדים הבאים, במעין היזון חוזר שהולך ונבנה לקראת ההמשך.

          אולם לא תמיד אנחנו מקבלות הכרה על הפעולות שלנו, ועניין זה יכול להוביל לכך שנשקע. אי-מתן-הכרה הוא אותו המצב בו (לפחות) אחד מחמשת השלבים הללו לא מתבצע. למשל, מצב בו הקבוצה לא ייחסה שום משקל לעובדה שהדמות שלי סיפרה בדיחה מוצלחת, או למצב בו הקבוצה לא התאימה עצמה לסצנה עתידית מכיוון שאף אחת מהחברות האחרות לא ייחסה חשיבות מספקת למה ששיתפתי על בסיס המידע שאני אספתי בסצנה. אי-מתן-הכרה הוא מצב שמייצר מצוקות ופגיעות, כיוון שהחוויה הבסיסית היא ש"לא ראו אותי" ולכן "לא זכיתי בתחושת הערך שמגיעה לי מעצם זה שאני חלק מהקבוצה, הדברים שלי יש להוסיף שווים פחות". הדרך לפתור את המצוקה עוברת דרך מסלול ההכרה ששרטטנו מעלה: שימת לב לקיומה של מצוקה אצל משתתפת אחרת (או אצלי), זיהוי של מה היא, הבנת החלק שלי, ניסוח אסטרטגיות לפתרון המצוקה והתאמת ההתנהגות לפי האסטרטגיה שמרגישה לי הנכונה ביותר. במילים אחרות, אני טוען מצוקה נפתרת באמצעות הכרה בקיומה של הפעולה, הכלתה והתאמת ההתנהגות בהתאם. אני גם טוען שברוב המקרים, וזה עד כה השתמע בין השורות, רוב המצוקות שמתרחשות במשחקי תפקידים הן מצוקות שנוצרו בשל אי-מתן-הכרה שפורש כפגיעה. ובעוד שיש פגיעות רבות במשחקים שאינן כלשעצמן פגיעות של אי-מתן-הכרה (למשל, פגיעות כתוצאה מאלימות פיזית או מילולית), אני מאמין שאפילו במקרים הללו לאי-מתן-הכרה על הכאב שנוצר יש הרבה איך להחמיר את הפגיעה, מה גם שקשה לי להאמין שניתן לפתור משבר שכזה בלא תחילה להכיר בקיום הפגיעה הזו, על כל חמשת השלבים. נדגיש גם, מראש, שיחסים אלה של הכרה במצוקת האחר/ת לא מחייבים טיפול מלא בכל הבעיות, מן הצד האחד, וגם לא מאפשרים טיפול מלא בכל הבעיות, מן הצד השני. יחסים מבוססי הכרה מוגבלים ברמת הכשירות שלי להתמודד עם הבעיות, בין אם כשירות מהסוג של מיומנויות (הדוגמה הקלאסית היא פציעות והכשרה בחבישה, אבל נכון הדבר גם לתמיכה רגשית ונפשית שבהכרח מוגבלת במה אנחנו מסוגלות לתחזק), וגם לא ניתן – או לפחות לא ראוי – לדרוש מאיתנו לעשות דבר שבעיננו יסכן את זו שנפגעה או אותנו. כשנגיע בסוף הפרק לדוגמה בדבר איך מתבצעים יחסים מבוססי הכרה שכאלה בפועל, אדגיש את הנקודות הללו שוב: חלק מלהגיש עזרה זה גם לדעת מה הם גבולות הרצון והיכולת שלי. לגלות שאין לי היכולות שחשבתי שיש לי עלול לייצר מצוקות חדשות, הן אצלי והן אצל מי שניסיתי לעזור לה.

          עכשיו, חשוב להדגיש שרוב האירועים של אי-מתן-ההכרה אינם מכוונים, לפחות כשהם יוצאים מתוך מסגרת העיקרון המנחה שלנו. כך, פעמים רבות אנחנו לא מזהות מצוקות אצל משתתפות אחרות מכיוון שהראש שלנו היה טמון בעניינים אחרים. במקרים אחרים, זיהינו מה הבעיה (ואפילו הבנו את חלקנו ביצירתה) בלא שהצלחנו למצוא את האסטרטגיה שתיתן את הפתרון הטוב ביותר. לפעמים אנחנו גם עושות ועושים טעויות, למשל טועות באופן שיוך המשבר לאוסף הפעולות שביצענו לאורך המשחק. לפעמים אנחנו גם שוכחות דברים, למשל מחסירות חלקים מסוימים מה-recap של תחילת המפגש מכיוון שדווקא בקטע האמור במפגש הקודם היינו בשירותים. מה שאני מנסה להגיע אליו, במילים אחרות, זה שרוב הפגיעות אינן מכוונות, ועם זאת שאין הפגיעה הופכת לפחות אמיתית בשל כך. אי-מתן-הכרה, שעל פי רוב לא מתרחש במזיד, הוא עדיין אי-מתן-הכרה, ובהתאם יש לפתור אותו באמצעות אקט של פעולות הכרה. אין בכך כדי לטעון שהמשתתפת במצוקה "תמיד צודקת", אלא רק ש*תחושת* אי-מתן-הכרה בהכרח אמיתית ושהדרך להתמודד איתה (גם היכן שלטעמנו היא מוגזמת) היא קודם כל לזהות אותה, לנסות להבין אותה ואת חלקנו בה, ולבסוף לנסח תוכנית להתמודדות עימה. רק לאחר מסלול ההכרה הזה במלואו ניתן לדון בצדדים האחרים של הבעיה – אלא אם לפני כן ישנה בעיה של אמון, אולם זה היוצא מן הכלל בהקשר הזה.

          אני מאמין שזה מקום טוב לעצור בו לרגע, ולדון בקצרה במשמעויות ובהשפעות של אי-מתן-הכרה על המשחק ועל הקבוצה. אי-מתן-הכרה שאינו מתוקן, מיתרגם בעיני מהר מאוד לאובדן אמון (לכל הפחות חלקי) במספר קשרים: בקשרים שלי למי שאני מרגיש ש"לא-הכירו-בי", בקבוצה ש"לא הייתה שם בשבילי", וביכולת של כל הצדדים "לפתור את הקושי שלי", במילים אחרות באי-השתייכותי לשיקולי הכוונות של חברות וחברי הקבוצה וכן ביכולת שלהםן לפתור את המצוקה שאני נמצא בה (לפתור יחד איתי או בלעדי). אובדן האמון הזה יכול, ופעמים רבות מוביל, לניסיון לנתב את המשחק לכיוונים שייכאבו לי פחות - "לנתב כדי לשרוד" - או אפילו לנסיונות לנתב את המשחקים לכיוונים מרצים מתוך אמונה ש"אם אראה את הצרכים של שאר הקבוצה, אולי הםן ייזכרו שאני קיים ובעדם, ובהתאם יהיו בעדי". אולם שני אלה הם המצבים הטובים, ברי התיקון. הסכנה הגדולה יותר טמונה במצבים בהם האמון נמחק לחלוטין. בנקודה הזו, המשתתפת עשויה להגיע למקום של "לפוצץ את המשחק" או אפילו "להתנתק ממנו לגמרי, רגשית ו/או להפסיק להשתתף". נקודות קיצון אלו הן, פעמים רבות, היכן שהמשחק עבור אותה משתתפת נגמר, ולא פעם גם היכן שהמשחק עבור שאר הקבוצה מסתיים לו. במצבים כאלה, לא פעם נמצא שחקניותים שקמות ועוזבות, או מחכות לסוף המפגש כדי להודיע על ההחלטה הזו.

          בנושא זה, ראוי בעיני להתייחס לנקודה של עזיבת המשחק באופן מעט יותר מעמיק. עזיבות מתחלקות לסוגים. כך, למשל, ניתן להבחין בין עזיבה בה המשתתפת הסבירה מדוע היא עזבה, מה שמצביע על אמונה מסוימת ביכולת של הקבוצה "להשתפר" לבין עזיבה ללא הסבר, מה שמצביע על אובדן אמון מוחלט ברוב, אם לא כל, הקשרים עם הקבוצה וחברותיה. הבחנה נוספת ניתן להציע בין "עזיבה מלאה" לבין "השהיית השתתפות במשחק", כשבמקרה האחרון יש לפחות ברמת האפשרות את האופציה שהמשתתפת תחזור למשחק בעתיד. הרבה מכוחה של עזיבה, בהקשר זה, טמון בתפקיד שאותה משתתפת מילאה בקבוצה: עזיבה של מנחה עשויה להיות (ולא פעם תהיה) דרמטית יותר מעזיבה של שחקנית, ועזיבה של מארחת תהיה מסוכנת יותר לתפקודה של קבוצה מעזיבתה של אחראית הכיבוד. לבסוף, חשוב בעיני להתייחס למה שמשאירה מאחור משתתפת שעזבה: אם זו שחקנית, למשל, שעזבה, ישנו הבדל בין מצב בו היא עוזבת ומבקשת למחוק את הדמות שלה מהמשחק לבין מצב בו היא משאירה את הדמות לקבוצה, כדי שיימצאו לה שימוש חדש. במקרה הראשון, לתחושתי, מבוטא השיפוט שכל המשחק היה טעות, בעוד שבמקרה האחרון סביר מאוד שהבעיה היא חוסר התאמה בחזון האסתטי של הקמפיין/חד"פ בין העוזבת לבין שאר הקבוצה.  

          אולם אני אבקש לחתום את הפרק בניתוח של דוגמה היפותטית להכרה בפגיעה, ומתוך הדיון בדוגמה הזו אנסה לשרטט כמה עקרונות מנחים נוספים להתמודדות עם מצב בו התרחשה פגיעה. על כן, נניח שדנה חווה מצוקה, הצעד הראשון הוא בהכרח לזהות שדנה היא זו שנפגעה, וכן שהפגיעה היא מספיק רצינית כדי לדרוש תגובה מיידית (שימו לב שהוספתי כאן דרישה). כיצד אני יכול לדעת זאת? דרך אחת לגלות זאת היא אם דנה תשתמש בכלי ביטחון מוסכם כדי לסמן לכלל הקבוצה שהיא נפגעה. דרך אחרת תהיה אם אנסה לעקוב אחרי אופי ההשתתפות שלה במשחק, ואנסה לזהות תנודות משמעותיות מהנורמל (כאן נדרשת היכרות עם סגנון המשחק שלה והתנודות הטבעיות באופי ההשתתפות שלה, אולם במקרים בהם אנחנו בתחילת הדרך או שאין לי היכרות מראש עם דנה – בהם אצטרך להניח שדנה משחקת כמו כל שחקנית אחרת ולנסות ללמוד את התנודות הטבעיות שלה ביחס לאלו שאני מצפה לראות אצל כל שחקנית שמשחקת בגדול באותו הסגנון – בהם אצטרך להיות קשוב יותר). השאלה הגדולה היא איך לזהות שזו דווקא דנה שצריך לזהות את התנודות שלה, וכאן התחושה שלי היא שהרבה מהעניין תלוי בגודל הקבוצה, בסידור המרחבי של הקבוצה, במי לידי ובמי אני מכיר יותר. הפיקוח ההדדי, במילים אחרות, מגיע עם מגבלות. המטרה שלי היא לפקח באופן היעיל ביותר על השחקניות מסביבי בלא לפגוע במשחק ובחוויה שלי מעבר לסף מסוים שהגדרנו (שיכול להיות אפסי, אם למשל מדובר במשחק כנס). מה שלא יהיה, מגבלות כמו ההיכרות עם הקבוצה, הדינמיקה סביב השולחן ואפילו נורמות בסביבת המשחק, נושאות במשמעות מרבית בהקשרים של מרחבים בטוחים. משמעות הדבר היא שאני יכול לפקח רק על מי שלידי, בלארפ, ושיהיה לי קל או חשוב יותר לדאוג למשתתפות מסוימות ביחס לאחרות, גם במצב האידילי ביותר.

          כאן עלינו לשאול, ולו באופן רטורי, "מדוע חשוב שאהיה קשוב גם לדנה במהלך המשחק?" כאן נכנסים בעיני מספר שיקולים, אחד המרכזיים שבהם הוא שבעיני אחת ממטרות הפעילות היא שלכולנו יהיה מוצלח, אולי אפילו מהותי. ועם זאת, מעבר לכך, אני מעוניין לחזור למידות הטובות שהגדרנו בפרק השני: חלק מלשחק באופן טוב, זה לקדם את החוויה של שאר הקבוצה, וזה כולל אחריות וכיבוד רצונות, כמו גם פעולה משותפת כדי להביא יחדיו למשחק שיהיה טוב יותר לכולנו. מבחינת התועלת האישית, גם כאן יש סיבות לקשב לשאר הקבוצה: משחק שלא כולנו מרגישים ומרגישות ששווה את הזמן שלנו – משחק שכזה יתנהל מתוך חרדה שמה הוא ירד לטימיון או יתפוצץ. מכל הבחינות הללו, ורבות אחרות, משחק טוב מתנהל לפי מניעים של מידות טובות, כשהמפתח הוא קשב, אחריות ושיתופיות. בהתאם, אם שחקנית מסוימת מעוררת סימני מצוקה, או אפילו אם יש חשש, בעיני לפחות שווה לעצור ולבדוק איתה שהיא בסדר.

          נניח שזיהיתי שדנה מתמודדת עם מצוקה, איך אני מזהה מה המצוקה? לתחושתי, כיוון אחד טמון בלזהות את הניתובים שהזכרנו בפרק הקודם. אם אני מזהה שחקנית שמנסה לנתב את האינטראקציה למקומות שעולים בקנה אחד עם "-כדי לשרוד", "-כדי לא לפגוע" או "-כדי לרצות", יש ערך רב בלשאול, בין אם לעצור את המשחק ולשאול ובין אם להשתמש בכלי כמו ה-OK Check-in במצבים כאלה, ברור כי הבעיה כוללת לכל הפחות בעיה של אמון, ואולי היא כוללת גם ממדים נוספים. כיוון שני, הוא לנסות לקרוא את שפת הגוף. כאן אני תלוי מאוד באילו מצוקות אני יודע לזהות. אני צריך, במובנים רבים, לדעת איך נראה עצב כדי לדעת לזהות אותו אצל אדם אחרת. אני נדרש לדעת מה כולל עצב, ומה הם הגורמים הטיפוסיים שמסוגלים לעורר עצב כדי שאדע להעריך מידת מצוקה ולהעריך מה כדאי לשאול את דנה ומה לא. זיהוי שכזה, במילים אחרות, מתבסס על יכולת אמפתיה ועל היכרות עם רפרטואר של רגשות ומצוקות. לכך יש השפעה גדולה על היכולת שלי להבין מה אני בעצם רואה מולי: אם אכיר רק מנעד מצומצם של מצוקות, יכול להיות שאדע לזהות רק שישנה מצוקה ולא מה היא המצוקה הזו (ובמקרה כזה, יכול להיות כדאי לוודא שדנה בסדר, למשל עם הכלי של OK Check-In). היכרות עם מצוקות היא דבר שלוקח זמן לבנות, ובנייתה חורגת ממסמך זה. אולם במידה ואנחנו לא בטוחות ובטוחים מה אופייה המדויק של המצוקה, אבל ברור שהמצוקה קיימת ומפריעה במידה משמעותית לשחקנית ו/או למשחק, בהחלט כדאי לעצור את המשחק ולשאול ישירות במסגרת מדיניות של "כשיש ספק, אין ספק": פעמים רבות, ישנו קושי אצל משתתפות ומשתתפים להתריע, ועוד יותר מזה לעצור את המשחק בשביל הצרכים שלהן ועצירת המשחק, אפילו לרגע, יכולה להסיר חלק משמעותי מהחששות בנידון. זאת מכיוון שעצירה שכזו כוללת הן זיהוי של קיומה של מצוקה (שלב ראשון במסלול ההכרה) והן הדגשה של חשיבות החוויה של אותה משתתפת עבורי – מה שעוזר להחזיר אמון - והן מפני שהיא פעמים רבות עצירה זו פוטרת את אותה משתתפת מעבודה רגשית רבה (עבודה רגשית היא מונח מקביל לעבודה פיזית שמתאר את מידת האנרגיה שהושקעה.בניסיון לא לפגוע בצרכים הרגשיים של המשתתפות במשחק, כולל של המשתתפת מבצעת העבודה). עם זאת, חשוב לזכור שהמצב הרגשי שלנו משפיע על האופנים בהם אנחנו חוות וחווים משתתפות אחרות. אם לי משעמם סביר שאראה יותר שיעמום (או להיפך, שום שיעמום) בקרב המשתתפות שסביבי, וזאת על חשבון יכולת קריאה של רגשות אחרים במשחק. יותר מזה, כשאני במצב אימרסיבי, אני באופן כללי אהיה עם יכולת פחותה לזהות מצבים רגשיים של משתתפות ומשתתפים אחרים, גם אם באופן רגיל אני טוב בכך. מה שלא יהיה, ובעיני נכון לזכור זאת תמיד, מעצם הקשר בין אופני מתן ההכרה למידות הטובות (למשל האחריות לבדוק ששאר הקבוצה במצב נפשי ורגשי טוב, ההדדיות השיתופית של הפיקוח הזה, הכבוד ההדדי לרגשות שאר הקבוצה), זה ודאי לא יפתיע אם אטען שיש בכל הליך הזיהוי הזה גם מסוג המיומנות, וגם אם לפעמים – ובמיוחד בהתחלה – הזיהוי קשה יותר, במגמה הכללית יש שיפור תמידי בעניין.

          עכשיו, נניח שזיהיתי מה המצוקה של דנה, והמצוקה היא ששחקנית מסוימת פגעה בה, למשל בזה שדנה נפצה במהלך הלארפ והשחקנית ראתה והמשיכה (האם השחקנית גם הבינה את מה שהיא ראתה? האם היא באמת הבינה שישנה מצוקה שם? בעוד שזו שאלה חשובה ברמה העובדתית, מבחינת ההרגשה של דנה יש כאן תחושת ביטחון שנפגעה: גם נפגע האמון בכוונות שלי כמשתתף וכחבר, וגם דנה בתחושה ש"לא ראו אותה", כלומר שלא עצרו לראות אם כואב לה, כדי לראות מה כואב לה, כדי לראות איך ניתן לתקן זאת). כעת דנה בתחושה שלא רק שהיא נפצעה, אלא שלשחקניות מסביבה לא באמת אכפת מספיק מזה שכואב לה. כעת עלי לשאול: מה החלק שלי בדבר הזה? כאן, יש שני טיפוסים של תשובות: מן הצד האחד, יכול להיות שגם אני ראיתי ולא הבנתי. אולם עשוי להיות מצב נוסף: שלא ראיתי, למשל כי לא הייתי שם. במצב כזה, המבחן שלי מתרחש כשאני מגלה, ומבחן נוסף מתרחש כשאני נפגש עם דנה (לפעמים שני המבחנים מתרחשים באותה אינטראקציה). בלא להבין איך אני מתקשר למצוקה, גם אם הקשר שלי הוא רק עקיף – כמשתתף אחד מבין כלל המשתתפים – אין ספק בעיני שקשה להתקדם לשלבים הבאים באופן שקולע למה שדנה תצטרך. זאת מכיוון שאם הקשר שלי עקיף, לעיתים אפילו אמורפי, התגובה שלי תיבחן בהתאם. להתנצל ולעזור לדנה באופן שלא הולם את החלק שלי במצוקה יעלה על פי רוב שאלות, וגם יפגע בחוויה שלי הרבה מעבר למה שאמור. מכיוון אחר, עזרה שכזו, גם אם תגיע ממקום טוב, לא פעם תעלה ספקות אצל דנה עצמה: מדוע מי שעוררו את המצוקה לא פנו אליה גם, לצורך העניין, בנוסף על שאלות מהסוג של "מדוע כל כך אכפת לאותו משתתף מדובר מהמצוקה הזו?" כפי שנראה עוד מעט, אסטרטגיה שימושית במקרה של קשר עקיף היא לפנות לגורם שקשרו ישיר יותר – מנחה, חבר/ה, גורם המצוקה, כדי שאותו גורם יוכל לקחת את המושכות משם. במצב כזה, עדיף על פי רוב לעשות זאת מאחורי הקלעים, כדי שדנה תקבל את התחושה שמי שפגעה בה מכירה בה ממקום אותנטי יותר.

          כיצד, אם כן, אני מפתח ובוחר נתיבי פעולה? ההיכרות שלי עם עולם משחקי התפקידים מחד גיסא ועם מצוקות דומות מהחיים שמחוץ למשחק מאידך גיסא מהותית לפיתוח הנתיבים. על בסיס ההיכרויות הללו, אני מפתח עקרונות אסטרטגיים לדרכי התמודדות, וגם מגבש אוסף של נתיבי פעולה קונקרטיים בהם השתמשתי (או שאותם למדתי) לאורך השנים. על בסיס העקרונות ונתיבי הפעולה מהעבר, ומתוך התכתבות עם תנאי הבסיס במצוקה הנוכחית, אני למעשה מרכיב נתיב חדש מחלקים ופיסות לגו כדי שביחד ייצרו משהו קוהרנטי. כך, אם נתקלתי בעבר בהיעלבויות כמו זו של דנה, ברור לי מאוד שעיקרון מעצב בהקשר הנוכחי יהיה, למשל, להכיר בפציעה שלה, להכיר בכך שחשוב היה לשים לב, ולעזור לה להגיע למקום בו ניתן לבדוק את הפציעה שלה. נתיב פעולה אחר שאני יכול לנסח כאן (אחד מתוך כמה), הוא למצוא את אותה שחקנית שהמשיכה לשחק על אף שראתה את דנה נפצעת, ולהבין ביחד איתה האם היא המשיכה לשחק מפני שלא הבינה שהייתה מצוקה, האם מפני שניסתה להתחמק, או כל תגובה אחרת על הציר. נתיב פעולה אפשרי אחר, בהקשר הנוכחי, יכול להיות להביא מנחה וחובש/ת כל הדרך לדנה, כדי שלא תצטרך ללכת יותר מדי עם הפציעה לפני שהיא מקבלת טיפול. כל הנתיבים הללו מניחים, כפי שודאי ברור, שאין היכרות אמיתית עם דנה, ושלעוזר/ת אין קשר ישיר למצוקה. הנתיבים גם מניחים שהבנו מה הן שתי המצוקות, בין אם מפני ששאלנו ובין אם מפני שראינו.

          השלב האחרון הוא לבחור מבין הנתיבים כיצד לפעול. כאן מעורבים כל מני שיקולים: כמה קשב יש לי, כעוזר/ת; כמה אני מבין בסוג הפציעות הללו, כמה אני מכיר את דנה, כמה אני סומך על הצוות שמנחה ומשמש במשחק לעזרה ראשונה. גם לשיקולים כמו השעה ביום, מזג האוויר, אפילו לכמה אמון יש לדנה בי – הן אלה והן אלה חשובים במיוחד. בכמעט כל נתיב שנבחר, שימו לב, יש הכרה במגבלות שלנו: למשל, הנתיבים שהצעתי בדוגמה מוגבלים למה שאדם שאינה חובשת יודעת לתקן, בכל הנתיבים התפקיד של העוזר/ת נגמר בגבולות הכשירויות שלה. הכרה במגבלות שלי היא תנאי יסוד ליכולת להגיש עזרה. בהתאם, זו חובשת חיצונית שתטפל בדנה פיזית, אני יכול לעזור רק בצד הרגשי והנפשי של העניין. אם הייתה לי הכשרה במד"א, למשל, יכול להיות שהיה ביכולתי לעשות יותר. לדאבוני, אין זה המצב. במידה וישנה היכרות ביננו לבין דנה, יכול מאוד להיות שנדע לזהות טוב יותר אילו נתיבים רלוונטיים יותר ואילו פחות. כאן, שני סוגים של שיקולים יעזרו לנו לבחור: שיקולים לטובת נתיב פעולה זה או אחר, ושיקולים נגד נתיבים ספציפיים. כך, אם דנה למשל היא אדם שמעדיפה זמן לעצמה לעבד את המחשבות, לפני שהיא פועלת, יכול להיות שעדיף יהיה לסמן שראינו את המצוקה, לשאול לגבי האם היא במצב לדבר או לתת לה את הזמן, ובמידה והיא ביקשה את הזמן להזכיר לה שאם תצטרך בהמשך, אפשר תמיד לשבת ולדבר. מנגד, אם דנה מעדיפה על פי רוב לעכל ולעבד בעצמה לפני פריקת רגשות, הרי שלקפוץ עליה מיד ולנסות לשכנע אותה לעבד ביחד עלול לייצר את התגובה ההפוכה: דנה תרגיש שהצרכים שלה נפגעים פעמיים: פעם אחת במקור, ופעם נוספת כעת – כשמשתתפת שאכפת לה לא ראתה את הצורך של דנה לעבד לבד לפני כל צעד המשך.

          ועם זאת,ברור לנו כי אי אפשר למנוע את כל הסיכונים בלי ליצור משחק בנאלי לחלוטין (וגם אז, אין ערובות של מאה אחוזים). על כן, עלינו לדון לא רק בשפה של ריפוי והחלמה ממצוקות ופגיעות, ובמקום לדון גם בניהול סיכונים. אחד התפקידים של הפרק הזה, כפרק על יחסי הכרה, הוא גם להעניק כלים כדי שנוכל לנהל סיכונים טוב יותר: כשאנחנו יודעות ויודעים כיצד להתמודד עם סיכונים, אנחנו גם יודעות טוב יותר עד כמה אנחנו טובות וטובים בהתמודדות עם סיכונים מסוגים שונים. בניסוח אחר, יש לנו בפרק הזה משחק כפול: מן הצד האד, איך להתמודד עם ביטחון שלילי – לצמצם פגיעות ומצוקות, לייצר שפה לדיבור על תהליכי החזרה של ביטחון שלילי. אולם מן הצד השני, יש בפרק הזה ניסיון לבנות שפה כדי שנבין טוב יותר אילו סיכונים נכון יותר בעיננו לקחת ואילו לא. כדי שנוכל לנהל טוב יותר את הסיכונים,