דפים

יום שני, 31 באוגוסט 2020

לקראת תיאוריה של עשיית תיאוריה

 

בתאריך 30.08.2020 הועברה, במסגרת בית הספר, הרצאת השנתיים לעמוד. היא נועדה לעבור פעם נוספת, אולם מסיבות אישיות בוטל המועד השני. 

*


אחת הבעיות הגדולות בשיח התיאורטי, הן הישראלי והן אוספי השיחים העולמיים, היא המרחק העצום בין ההסבר התאורטי לתופעות וההסבר של אנשות שאינן תאורטיקניות לאותן התופעות. ישנה התחושה שהשיחים שנוצרים נפרדים, לעיתים שאין קשר בין מה שאומר צד אחד למה שאומר הצד השני. לפחות, ככל שאפשר לדבר על שני צדדים מונוליטיים. זו תהיה מטרתנו היום, אחת מתוך מספר, להתחיל לענות על החידה הזו. באותה נשימה, עם זאת, קיימת בעיה נוספת איתה נבקש להתמודד: כיצד מלמדות ומלמדים לעשות תיאוריה, פרויקט שגם לגביו כל שאוכל לשרטט הם מספר קווים ראשוניים. אבקש לטעון, הערב, ששתי הבעיות הללו קשורות, שיש להבין אותן האחת ליד השנייה. כדי לעשות זאת, אחד הצעדים הראשוניים הוא להבין מה היא התיאוריה, כיצד היא פועלת, כיצד עושות תיאוריה. זה ניסיון ההבנה של החידה האחרונה שבתקווה תפנה אותנו לכיוון פיתוח הכלים הבסיסיים לשתי החידות הראשונות.

            מבחינת מבנה, אנחנו נפתח בשאלה מה היא תיאוריה, אותה ננסה לתאר באמצעות ניתוח של מספר הגדרות והנחות מובלעות שמופיעות במספר טקסטים תאורטיים מרכזיים. מתוך ריבוי המשמעויות הזה ננסה להבין מדוע תיאוריות שונות נראות שונה כל כך, וננסה אנחנו לצאת בכיוון חלופי מעט: לעבור מ"תיאוריה במרכז" ל"עשיית התיאוריה במרכז". משם נתקדם לשאלה מה זה לעשות תיאוריה, מה הפעולה (או אוסף הפעולות הזה) כוללת, ומשם נחזור להתחלה, לשאלת ההסברים השונים ולשאלה הפדגוגית של כיצד ללמד. מסע ארוך, כזה שהיעד הסופי שלו עוד לא באופק, אבל כזה שבעיני, מהמקום שאני נמצא בו היום – שנתיים לעמוד הפייסבוק "מחשבות בעקבות משחקי תפקידים", בית הספר לתיאוריה של משחקי תפקידים – אין הכרחי ממנו.

 

מה היא תיאוריה?

לאורך למעלה מארבעים וחמש שנים, הרבה הגדרות למה הם משחקי תפקידים עלו. הגדרות למשחקים שולחניים או חיים, ממוחשבים או בהתכתבות, אולם מספר ההגדרות למה היא התיאוריה של משחקי התפקידים עלו הרבה-הרבה פחות. במקום, רוב ההגדרות שאציג בחלק הזה של ההרצאה יהיו הגדרות שעלו מתוך ההנחות שבבסיס פרויקטים תיאורטיים שונים. כך למשל, אפשר לדבר על הגדרה ראשונה לתיאוריה בתור "הניסיון לפתח שפה אוניברסלית להכרעה בשאלה מה היא השיטה הטובה ביותר". הגדרה אחרת, שהציע פה בארץ איתי אסף רייזמן גרייף היא "הניסיון לענות על השאלה כיצד אני מבצע X", כשאותו ה-X הוא רעיון, חוויה או תחושה. הטקטיקה של להגדיר את התיאוריה דרך ניסיון לענות על שאלות ספציפיות לבשה צורה גם במסגרת הפעילות של העמוד: העמוד, בשנה וחצי האחרונות, הגדיר את התיאוריה בתור ניסיון לענות על חמש שאלות, בתור אוספי התשובות שעלו לכל אחת ואחת מהן: "מה הופך משחק למשחק תפקידים", "מה בין יחסי מיינסטרים ושוליים במשחקי תפקידים", "מה הן הטכניקות שמשמשות בביצוע משחק התפקידים", "מדוע אנחנו משחקות ומשחקים" ולבסוף, שאלה שהוספתי אני לאפיון השאלות הקיימות כשאלה שיש מן ההכרח להתחיל לעסוק בה היא השאלה "מה זה לשחק במשחק תפקידים".

            יש כמובן הבדלים רבים בין ארבע השאלות של העמוד לבין שני הרעיונות שלפני כן: חמש השאלות של העמוד אבסטרקטיות יותר, כלליות יותר, דורשות ריחוק מחשבתי נרחב יותר ובעיקר פרשניות יותר מהניסיונות האחרים להגדיר מה היא תיאוריה. תפיסת התיאוריה שנוצרת מזה, וגם ובעיקר התוצר הסופי שנוצר מזה, נראים בהתאם. מנגד, ניסיונות המענה לשאלות של רייזמן-גרייף ושל קהילת ה-rgfa נראים אחרת: "כיצד אני מבצע X" היא שאלה למשחק יחיד, היא מניחה במרכז כותבת משחקים יחידה שכותבת משחק יחיד שאמור להעביר חוויה מסוימת. "מה הן הטכניקות המשמשות בביצוע משחק התפקידים" דורשת ניתוח השוואתי של מספר משחקים, הפעולות להשגת התוצר אחרות, כך גם התוצר הסופי עצמו. זו כמובן הפשטה, אולם אני בתחושה שהמוקד נשאר אותו המוקד. הבדל נוסף ניתן למצוא באופי הנורמטיבי של "ניסיון לייצר שפה אוניברסלית לקביעת מה היא השיטה הטובה ביותר" וב"כיצד אני מבצע X": המטרה היא להבין כיצד לעשות דבר מה, כיצד להוביל לדבר מה, כיצד לייצר דבר מה בעל מאפיינים של "עשי ואל תעשי", של "מקסום תוחלת". מהבחינה הזו, תיאוריה שנוצרת על פי ההגדרות הללו אמורה לקבל קלט מסוים ("אני רוצה ליצור משחק אימה") ולתת פלט של השלבים והכלים שאמורים לעזור להביא לשם. אין ספק בעיני שניתן לדבר עוד רבות על ההגדרות הרבות הללו, אולם לתחושתי חשוב יותר להכיר בכך שהן לא ההגדרות היחידות למה היא תיאוריה, שיש למעשה ריבוי של הגדרות ותיאורים למה היא תיאוריה.

            כך למשל, בפרויקט ה"חזרה ליסודות" מיכאל גורודין מבקש להציע תיאור של נקודת מבט ופרספקטיבה פרשנית על המתרחש במשחק התפקידים השולחני הביתי. תפיסת התיאוריה שלו בפרויקט הזה היא כי תיאוריה היא צורת הסתכלות פרשנית, היא ניסיון לשקף דרך הסתכלות על המתרחש במשחק. לצורך כך, בדומה למה שעושה גם העמוד שלי, גורודין מסמתך על ספרות מחקרית קיימת בלימודי משחקים ועל המשחקים השונים בהם הוא לוקח חלק. באופן מעניין, גורודין לוקח רעיונות גם מדיונים שיש לו עם אנשות אחרות, חלקן ב"שחקני תפקידים בישראל". במוקד, עם זאת, ניצבת התפיסה הפרשנית המרוחקת שגם היא, כצפוי, אבסטרקטית, בתקווה רציונאלית ובעיקר פרשנית. התיאוריה, במקרה הזה, אינה ניסיון להתמודד עם שאלה זו או אחרת כמו שהיא ניסיון לבנות פרספקטיבה שניתנת לתיאור בכלים שפתיים. מוטיב האבסטרקטיות, הכלליות, הרציונליות מאפיין מודלים תיאורטיים רבים, ובתוך זה גם הגדרות שונות למה היא תיאוריה של משחקי תפקידים.

            העמוד "מחשבות בעקבות משחקי תפקידים" מנסה לא פעם ליצור תיאוריה באמצעות פרשנות לתיאוריות קיימות בהיסטוריה של תיאורטיזציית התחביב. לכן, מונטולה, אדוארדס, קוליונן ושות' מופיעים ומופיעות פעמים רבות. קריאה שכזו מבקשת להבין מה אמרו קודמות וקודמים, או (מכיוון אחר) מה היא הלוגיקה שבבסיס הגישה התאורטית של אותן קודמות וקודמים. באופן דומה לגורודין, וגם לתקופה הקלאסית של "משחק בתיאוריה", גם ב"מחשבות" יש שימוש נרחב בהגות חיצונית ללימודי המשחקים בכלל ולתיאוריית משחקי תפקידים קיימת בפרט. ניתן לאפיין את המבנה התיאורטי של "מחשבות", בהתאם, בתור התכתבות עם כתיבה קיימת, ניסיון לבצע בה קריאות חדשות, שונות, לגלות דברים חדשים (או לפחות להבין עד כמה שאפשר) בדברים שנכתבו לפנים.

            ניתן, עם זאת, להבין את התיאוריה גם באופן אחר, כניסיון להסביר תופעה ספציפית ברמת הקבוצה, הלארפ, המשחק ("מה היא תיאוריה? הניסיון להבין מה מתרחש אצלי בשולחן/באינטראקציות בין הקבוצות בלארפ"). בהמשך לכך, ניתן להבין את התיאוריה (וזו אכן הבחירה של הכותבות והכותבים לספר החשוב Role-Playing Games Studies – Transmedia Foundations) בתור הניסיון להבין את עולם משחקי התפקידים בכלים שאינם אקדמיים. הקהילה הנורדית, מנגד, מגדירה את התיאוריה כשיחה מתמשכת, כנקודת מפגש של שיחים נפרדים. בתוך כך, היא מבקשת להגדיר את התיאוריה בכלים סמי-אקדמיים.

            כל ההגדרות הללו מתעלמות, עם זאת, מכך שלמושג התיאוריה עצמו יש משמעויות מרחיקות לכת: המונח "תיאוריה של משחקי תפקידים" הוא מונח טעון, שכולל היסטוריה ארוכה של מלחמות אינטרנטיות בין מני אנשות, וגם מספר שערוריות שהס מלהזכיר. לכן אין זה מפתיע שהשאלה מה נחשב לתיאוריה היא מהשאלות הטעונות ביותר בשיח התיאורטי: האם "שולחני ישראלי" היא תיאוריה או פילוסופיית הנחיה? מה על האתיקה בחלוקת המשאבים בקהילות משחקי התפקידים של נורדיה: האם העיסוק ביוצרות המשחקים מבטל ומסתיר מן האמת את תרומת השחקניות והשחקנים? (זו הסיבה לכך שהספר של סולמוקוטה 2020 עוסק במה עושות השחקניות במשחק, כשינוי כיוון מהעיסוק בעיקר בתיאוריה שמציבה במרכז את כותבת הלארפ). ומה לגבי השאלה "בסופו של יום, את מי אני צריכה לקרוא?" האם אפשר לדבר על קאנון תיאורטי? האם צריך לדבר על קאנון תיאורטי?

            שאלות נוספות, שאין עליהן הכרעה בשיחים התיאורטיים השונים, כוללות האם תיאוריות צריכות להיות מדידות, האם אפשר לדבר על תיאוריה כשימושית גם כשהיא לא מדידה, וכמובן גם האם אפשר לדבר על תיאוריה ביחיד משל יש איזו תיאוריה אוניברסלית שאנו אט-אט מתקרבות אליה, או שצריך תיאוריות במספר ("תיאוריות") כי יעד שכזה אינו שבאפשר? גם השאלה "כיצד נראה הסבר שאינו תיאורטי" ראוייה להתייחסות, כלומר האם תיאוריה מטרתה להסביר דברים? ואם כן, במה שונה הסבר תיאורטי מהסבר שאינו תיאורטי?

            תשובות שונות לכל השאלות הללו, ממש כמו הגדרות שונות, מייצרות תיאוריות שונות. גישה פרשנית לכתבי קודמות וקודמים כמעט ולא נמצאת בשיח של "שולחני ישראלי", למשל. מנגד, הגדרה היסטורית כפי שניסו לבצע בספרי מפתח כמו Beyond Role and Play הם משהו שרון אדוארדס ביקש לחמוק ממנו, קורא במקום להצבה במרכז של מעצבת השיטה ושל השולחן הביתי. זו הרבה מהסיבה לכך שאנשות שונות מכירות חלקים שונים מהקורפוס האדיר של אדוארדס, למשל העובדה שרוב האנשות לא קראו מעבר לשלושת הפרקים הראשונים במאמר המכונן 'חס"א ועוד עניינים של משחקי תפקידים'. אולם כל התיאוריות השונות הללו, בעוד שחלקן מתחברות בנקודות ספציפיות, ברובן הגדול אינן חופפות כלל וכלל: הן מבקשות לתאר דברים נפרדים בכלים נפרדים עד שיהיו שיגידו ששתי תיאורטיקניות שונות שישתתפו באותו המשחק יתארו שני משחקים מאוד שונים. לכן, אני מעוניין להציע דרך אחרת לגשת לעניין, כזו שאני מאמין שיש בה ערך, כזו שאני מאמין שיכולה לעזור לנו להבין במה הסתבכנו ועם מה יש לנו עסק.

 

מ"תיאוריה במרכז" ל"עשיית תיאוריה במרכז"

הדרך האחרת ניתנת לתיאור כך: תיאוריית משחקי התפקידים הוא מונח מטריה שכבודו במקומו מונח, אולם הוא לא מצליח לתאר מה משותף לשיחים התיאורטיים השונים. הוא גם לא מסביר מדוע יש כל כך הרבה קצרי תקשורת. חלק מכך קשור בעובדה שאין לנו עדיין הגדרה טובה, או אפילו תיאור, למונחים "תיאוריה"  ו"משחקי תפקידים", כלומר שאבני הבניין של המונח "תיאוריה של משחקי תפקידים" גם הם אינם מוגדרים. גם בשיחים האקדמיים שאני מכיר אין הגדרה משביעת רצון למונחים הללו, או למונחים קרובים ("תיאוריה סוציולוגית", למשל, לא זוכה להגדרה מספקת באף אחד מהאפיקים הסוציולוגיים המרכזיים). אולם כן יש תנועה בשיחים של מדעי החברה לכיוון הגדרת ותיאור פעולת ייצור התיאוריה, כאפיק שימושי לא פחות (ואולי גם כזה שיכול לשמש כשער כניסה להגדרה חדשה-אחידה למה היא תיאוריה). יותר מזה, תיאור של פעולת יצירת התיאוריה יכול לאפשר לנו להבין טוב יותר כיצד ליצור תיאוריה חדשה, וכיצד ללמד ייצור תיאוריה כדי שהעיסוק התיאורטי במשחקי התפקידים יוכל להתקיים גם אחרי שנפסיק לתרום לו – מטרה חשובה, לפחות מבחינתי. לכן, מה שאבקש לבצע בשארית ההרצאה הוא ניסיון לתאר את פעולת יצירת התיאוריה, ואת המרכיבים הקשורים בכך. אני בתחושה שתיאור שכזה יראה שיש ערך בהפיכת הגישה הזו מעניין היפותטי לקריאה לפעולה.

            הרבה מפעולות התאורטיזציה יצאו מתוך מספר נקודות הנחה, ששלוש מהן סוכמו (לתחושתי מעולה) בעבודה הפילוסופית של ז'יל דלוז: הנחה ראשונה היא שהבנה אמיתית היא משהו שנמצא בטווח מחשבה, למידה, עשייה. כלומר, ידע הוא משהו שאפשר ליצור אותו, ללמוד אותו, להגיע אליו: שיש יעד סופי, שיש הבנה מלאה בסוף. הנחה שנייה היא שיש דברים שמסיחים אותנו ממשימת ההגעה להבנה המלאה הזו, דברים ארציים כמו נסיבות גורל או, למשל, רגשות. הנחה שלישית היא שלכן, כדי לשמור את דרכנו לאמת עלינו לפתח מתודה שתביא אותנו לשם בדרך בטוחה, כלומר שמתודה נכונה לפיתוח תאורטי מסוגלת (ולמעשה מיועדת) להגן עלינו מהגורמים הארציים הללו. אני חושב שבהרבה מובנים, אלו גם ההנחות של הרבה תלמידות ותלמידים, שכל שלוש הנקודות הללו נכונות: הן באות כדי ללמוד את הגישה התאורטית היחידה – או המרכזית – שתפתור להן את כל הבעיות במשחק, או שלפחות תקרב אותן ליעד הזה. אולם קשה לי להאמין שזה תיאור נאמן של הצורה בה *נעשית* תיאוריה. לפחות מהניסיון שלי, תיאוריה נוצרת מתוך תהליך שכולל הרבה רגשות, חיוביים ושליליים (ובתוך כך רגשות של התלהבות  או אכזבה מטקסטים ספציפיים או ממחשבות ספציפיות שאני נתקל בהן בדברי אחרות ואחרים). יש גם הרבה עניין של מזל, של דברים שנופלים ברגע הנכון ובמקום הנכון, וכמובן הרבה טיוטות ומחיקות וניסיונות לחזור לטיוטות חודשים אחרי כדי להוציא משם משהו חדש, בתקווה שיהיה משהו חדש. אני גם בתחושה, לפחות בשנים האחרונות, שאין דרך להגיע להבנה מלאה או אמיתית, אפשר רק להתקרב, או – במילים אחרות – שפנטזיית היעד הסופי שבו כל הדברים ייפתרו עבורנו היא פנטזיה שמוטב לוותר עליה. שלעולם לא נדע את כל הפרטים. יש פה, הכי בפשטות שיש, הרבה עבודה קשה, לפחות בעיני ועבורי.

            במקום אחר, דלוז מתאר כיצד להתחיל לעשות תיאוריה זה אף פעם לא להתחיל עם לוח ריק. יש אינספור כיווני מחשבה שכבר נחקרו, אינספור מחשבות שעוד רגע נפסול, אינספור שינויים ותהיות. השלב הראשוני בתהליך החשיבה, טוען דלוז, הוא בהתמודדות ובמחיקה של המחשבות הקודמות, בניקוי של הלוח כדי שנוכל לשרטט בו דברים חדשים, בין השאר בעזרת כיוונים שכבר מחקנו ושאנחנו לומדות לסדר מחדש, להחזיר. תיאוריה לא נוצרת בוואקום, במילים אחרות, היא לא נוצרת מאפס: היא תמיד מתבססת על דברים קיימים שצריך לזגזג בינם כדי ליצור משהו משמעותי. עוד מדלוז, ישנו המקום הנרחב, המרכזי של ייצור הקונספטים, והשאלה כיצד יוצרות קונספטים היא אקוטית לעיסוק התיאורטי (לפחות כפי שאני מבין אותו). אחד השיעורים החשובים ביותר שמלמד אותנו דלוז הוא שקונספטים הם נקודות בתוך רשתות משמעות והפניות. כל קונספט שנכנס, אם הוא טוב, משנה ומטלטל את מערכת הקשרים הזו. הוא נכנס לרשת או מגיע כרשת. בהתאם, כשיוצרות קונספט חדש, מוטל עלינו לקשר אותו, לא רק לתת לו לקשר בעצמו. אם יורשה לי לקשר זאת לתיאוריית משחקי תפקידים, ייצור הקונספט "פעולות הנחיה" ביקש לשנות את מערכת התפקידים הקיימת שבין המשתתפות בשולחן המשחק: לשנות תפקיד שפותח בעבר ("מנחה, מה היא עושה?") למשהו אחר, כזה שמאפשר לנו להבין שגם שחקניות יכולות לבצע פעולות שכאלו (ובתוך כך להגדיר מחדש מה זו הנחיה, תפקיד המנחה, לחזור לתפקיד השה"ם ובתוך כך לדבר על הנחיה כמשהו שכל אחת יכולה לבצע). אם אדגים מהעבודה של מונטולה, הניסוח של ההבחנה בין סוגי תכונות האופי של הדמויות ("תכונות אופי מעודדות רולפליי", "תכונות אופי שמקשות על רולפליי") נועדה להקל מבחינה פרקטית על יצירת הדמויות, אולם גם לשנות את הצורה שבה הקשר "אופי-דמות" מבוצע: לא עוד דמות שמקבלת תכונות אופי, אלא שיקול וספירה של תכונות מעודדות ומדכאות כדי להבטיח שכל דמות תהיה שחיקה.

            עכשיו, יש מספר כלים שעומדים לרשות התיאורטיקנית לפתח את התיאוריה שלה, לבצע את התיאורטיזציה. אחד המרכזיים שבהם הוא השוואות: השוואות לקונספטים אחרים, לתיאוריות אחרות, על מרחבים וזמנים שונים ("הקונספט של ציפיות עלילתיות מזכיר לי את הקונספט של ברינד לפיו עלילה היא בנייה של ציפיות והעללה על שחקניות אחרות, וגם על כלל המשחק"). כמובן שגם למשחקים ניתן לבצע השוואות שכאלו. כלי נוסף הוא מציאת נקודות הדמיון והשוני בין הרעיונות השונים ("אולם יש כמה הבדלים בין ציפיות עלילתיות לבין עלילה אצל ברינד, למשל שאצל ברינד המושג הוא חלק ממערכת מושגית"). שלישי הוא ההכללה ("המשחק שהתרחש פה בהתכתבות יכול ללמד אותנו על כלל משחקי התפקידים"), רביעי ספרות קיימת-קודמת והתכתבות איתה. באופן דומה ישנן גם מספר פעולות שמבצעות תיאורטיקניות, אותן כבר פגשנו בחלק הראשון של ההרצאה: "פרשנות לתיאוריות קיימות", ו"פיתוח קונספטים חדשים תוך דיאלוג עם הקיימים", בין השאר. ישנן גם פעולות שאפשר לעשות עם תיאוריה (האם הפעולות הבאות תאורטיות? תלוי את מי נשאל): "עדכון תיאוריות באמצעות עובדות חדשות", "פיתוח היפותזות שאפשר לבדוק". הן בכלים והן בפעולות המטרה מבחינתי היא יותר לתת תחושה מלספק רשימה מפצה, כלומר שיש עוד כלים ופעולות שיש לתאר, להבין, לפענח..

 

סיכום

אנחנו מתקרבות ומתקרבים לסיום, ובשלב הזה אני מעוניין לדלות כמה מסקנות משני החלקים המרכזיים של ההרצאה. החלק הפדגוגי הוא הקל יותר לקישור: אנחנו לא מלמדות ומלמדים, לא מדברות ומדברים, על התהליך של ייצור התיאוריה. או שלפחות, לא מספיק. כשאני מסתכל על בית הספר לתיאוריה שפעל פה, התחלנו (ולטעמי בצדק)  בהצגת הידע הקיים ובייצור השפה. קשה לי לדמיין יכולת לבצע תאורטיזציה בלי להכיר לפחות חלק מהכתיבה המרכזית בתחום. באותה נשימה, בית הספר ניסה להתנהל במתכונת של דיון במהלך השבוע, בין ההרצאות, שבהן אמורים ואמורות היו התלמידות לפתח את הכלים התאורטיים. אני בתחושה שהתוכנית כשלה ברובה, ואין לי ספק שלעתיד – אם ננסה להריץ את התוכנית שוב – כדאי יהיה להציע כיוון אחר להשחזת הרעיונות. למשל, המודל אליו עברנו בסופו של דבר, של הרצאות קצרות יותר ולאחריהן דיון.

            אולם הנקודה החשובה מכל, בעיני, היא הבנת ההבדל בין תפיסות המשחק של תיאורטיקניות ושל כאלו-שאינן-תאורטיקניות. כאן, בעיני, התשובה נמצאת בעיקר בחלק הראשון של ההרצאה, בכך שאין תשובה אחידה למה היא תיאוריה, בכך שהרבה מהתשובות השונות מחזיקות בגוונים פוליטיים של מחנות תיאורטיים ובתוך כך שאפשר לדבר על קבוצות שעושות תיאוריה ושיש מערכות יחסים מורכבות בתוך כל אחת מהקבוצות וכן גם בין קבוצות תיאורטיות שונות. אני בתחושה שאין מוצא מזה, שאי אפשר ליצור משהו בלי פוליטיקה שכזו, אולם אני מקווה בהחלט שגם הבנה של מצב שכזה, הצבעה לכיוונו והתחלה של אפיונו, הם מטרה חשובה. גם זה משהו, בסופו של יום.

 

 

 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה