"מחשבות בעקבות משחקי תפקידים" הוא עמוד פייסבוק שפעיל מסוף אוגוסט 2018. הוא עמוד שמתמקד בתיאוריה של משחקי תפקידים ובמשחקי פרינג' מרחבי העולם. בעוד שהעמוד התחיל מאדם אחד, כיום העמוד הוא פרויקט, אולי אפילו קולקטיב. צורת העבודה מבוססת על כותב ושני עורכים. האתר הנוכחי הוא ארכיון לפעילות הפרויקט הזה, וכולל את אותן רשומות חשובות ואת אותן הרצאות שיצאו מתוך הקולקטיב.
אני גדלתי על "משחק בתיאוריה". קראתי בשקיקה כל פוסט ופוסט, זיהיתי מחנות ובחרתי גיבורים וגיבורות. אני זוכר את ההתלהבות מלגלות דבר כל כך שולי כמו שיש כנס ביגור, ושיש חולצות בעוד גזרות ובעוד צבעים ("ואפילו בוורוד"). אני זוכר את ההתלהבות מלראות אנשות חכמות, משכילות, מבינות עניין, מתווכחות על דברים שוליים כמו איך להגדיר "ידיות". בזמנו זו נראתה לי כמו החידה הגדולה והחשובה ביותר. בהרבה מובנים זה עדיין נכון.
אני גדלתי על "משחק בתיאוריה". קראתי בשקיקה כל פוסט ופוסט, זיהיתי מחנות ובחרתי גיבורים וגיבורות. אני זוכר את ההתלהבות מלגלות דבר כל כך שולי כמו שיש כנס ביגור, ושיש חולצות בעוד גזרות ובעוד צבעים ("ואפילו בוורוד"). אני זוכר את ההתלהבות מלראות אנשות חכמות, משכילות, מבינות עניין, מתווכחות על דברים שוליים כמו איך להגדיר "ידיות". בזמנו זו נראתה לי כמו החידה הגדולה והחשובה ביותר. בהרבה מובנים זה עדיין נכון.
לא הגבתי שם מעולם, כמובן, לא בשנים החשובות.
באלפיים וארבע עשרה הציעו לי להצטרף לצוות העמוד, על סמך שתי תגובות פייסבוק ומייל
ביקורת על איזה פוסט. אני די בטוח ששלושת הטקסטים הללו שמורים אצלי, על אף שמעולם
לא מסגרתי אותם, והייתי מלא חששות. את הפוסט הראשון שלי כתבתי בהדרכת עורך
"משחק בתיאוריה", הפוסט השלישי עורר כמה תגובות פייסבוק בסגנון של Too little too late.
הפוסט הרביעי הרגיש כמו משהו גדול, החמישי היה מבחינתי הסוף.
במשך שנים כמעט ולא כתבתי, כמעט ולא הוצאתי
משהו פומבי. לא תגובות פייסבוק, אפילו לא פוסטים שטחיים על הקיר הפרטי. בינתיים,
קראתי, קראתי וקראתי וקראתי כמה שהייתי יכול. כשבאלפיים וחמש עשרה כתבתי פוסט
בפייסבוק, בקבוצה "שחקני תפקידים בישראל" שקראתי את "כל
התיאוריה", זה היה כמעט נכון: קראתי את כל מה שהצלחתי למצוא. ומאז קראתי עוד.
עוד הרבה, אולי אף הכפלתי הכמות. מבחינתי לעסוק בתיאוריה תמיד היה לצרוך.
במקום מסוים, העמוד הזה נפתח כמעט בטעות.
הייתי בשלב של 'קמפיין החד"פים', אותו קמפיין שתכליתו הייתה לשחק משחקים מכל
מני תרבויות משחק פרינג'יות שונות. סיפרתי על זה לכמה אנשות, אחד מהן הקפיץ אותי
לבית אחרי כנס בשם יאסאקון, והוא אמר שהוא היה שמח לשמוע עוד. יום או יומיים לאחר
מכן כבר נפתח העמוד.
והעמוד, בתחילתו, עסק בכלל בתרבויות משחק.
ניסיתי להציג משחקים, רעיונות, סגנונות. היו פוסטים מוצלחים יותר או פחות, וכמו
פעם – באופן מאוד טבעי – היו חששות. הפחד שלי לא היה שישנאו את העמוד, או שאף אחד
ואחת לא יקראו אותו. הפחד האמיתי היה שאותה גווארדיה של "משחק בתיאוריה"
תקרא אותו, תתאכזב ותחשוב שאני אומר שטויות. גם השנה, כשהרציתי בפעם הראשונה על
משחקי תפקידים, באמצע ההרצאה הלכתי לשאול כמה מנציגי אותה גווארדיה אם אני לא אומר
שטויות.
אבל אני קופץ קדימה. כי להרצאה הזו לא הייתי
מגיע אם לא היה העמוד, ואם הוא לא היה מושך קהל חדש שבתקווה יש בו כאלו וכאלה
שבשבילם ובשבילן אני אותו הסיפור. וגם לעמוד הזה התיאוריה הגיעה בטעות: רציתי קצב
פרסומים של פוסט בכל יום, ולא קראתי בקצב מספק, מה שהכריח אותי להעלות מחשבות
משלי. התוצרים שלהן נמצאים פה היום. כשהגווארדיה התחילה לעקוב אחרי העמוד, טיפין-טיפין,
נהגתי לשאול אותם ואותן כל כמה זמן אם העמוד בסדר, אם הוא "עדיין" בסדר,
אם הוא לא התקלקל בטעות. בסופו של יום, נותרתי בבסיס אותו טיפוס חסר ביטחון.
לפני כמה חודשים הוגדרתי בתור הסמכות
התיאורטית הגבוהה ביותר בארץ. זה הפתיע אותי, מאוד, בעיקר כי הייתי בטוח באותה
תקופה שרוב הקהילה הישראלית לא יודעת שאני האדם מאחורי העמוד. טעות. אבל... מה
שהפחיד אותי בעיקר בזיהוי הזה זו תחושת הבדידות. זה כנראה הדבר שהכי כואב לי בעמוד
הזה: הוא לא מעורר מספיק דיונים, מספיק שאלות, חקירות, ואני לא יודע אם קמות וקמים
ממנו קולות חדשים.
וזה
משהו שמאוד הייתי רוצה לשנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה