פוסט בעייתי כמו שעבורי הוא חשוב
מעל כמה במות כבר יצא לי להגדיר את סגנון המשחק האהוב עלי בתור "שום
דבר לא מתרחש, אבל לכולנו ברור מה כל דמות חושבת ומרגישה כלפי כל דמות אחרת".
יש בהגדרה שכזו משום הסכנה – היכן השחקניות והשחקנים? אילו רגשות טובים למשחק? –
ועם זאת אני בתחושה שהרבה ממה שמגדיר את שחיפשתי (ולעיתים גם מצאתי) וכן גם את מה
שאמשיך לחפש ניתן למצוא בצורה זו או אחרת כבר בהגדרה הראשונית הזו. המקור שלה,
באופן טבעי, מתקשר לתמונות הפרופיל והנושא של העמוד – המשפט נאמר במקור על סדרות shoujo של
שנות השבעים, ותמונת הנושא – הכריכה של Itras By - מייצגת את
היומרה האמנותית של העמוד.
בשבת האחרונה הנחיתי
בפעם הראשונה אחרי הפסקה ארוכה, משחק אחד באורך מלא ועוד פואמה קצרה ודחוסה.
הפואמה, שנקראת "משחק פואמה כנגד הלוגוצנטריזם" היא ניסיון לפרק את
הלוגוצנטריזם של משחקי התפקידים, אותו היא בוחרת להגדיר בתור הנטייה שלנו לנסות
לייצר סיפורים מהמשחקים שאנחנו משחקות ומשחקים. בהתאם לכך, בתחילת המשחק נדרשנו
להגדיר אילו קווי עלילה לא ננסה לפתח, אילו מטרות ננסה שלא להגשים, על אילו שאלות
ננסה שלא לענות. ההיגיון ברור: כל הדברים הללו יעצבו את המחשבה שלנו, ומכך גם את
המשחק שלנו, בו בזמן שכל המשחק יהיה הניסיון למנוע מהם להשתלט. מכתב אהבה
ללוגוצנטריזם, בדיוק כמו הניסיון הדקונסטרוקטיבי שדרידה כל כך מחבב.
מעט בדומה ל"ליידי
ואוטו", כנראה התאום הרוחני, אולי גם המקור הרוחני, לרעיון, גם "משחק
פואמה כנגד הלוגוצנטריזם" לא מצליח להשתחרר ממה שהוא מנסה לפרק. בשני
המשחקים, כמובן, אין קונפליקטים למראית עין, אולם המצב אינו באמת כה פשוט: בליידי
ואוטו, הקונפליקט עובר מרמת הדמויות לרמת ה"שולחן", וב"פואמה"
הקונפליקט אמנם לא נפתר אך בהחלט קיימים עשרות קונפליקטים קטנים יותר שנזנחים אחד
אחרי השני משל היו סדרה. בליידי ואוטו המשחק הוא משחק על המיאוס באהבה, ולכן היא
נמאסת אבל ברור לכולנו שזו רק האהבה הזו שנפגמת; האהבה למשחק והאהבה ברמת השולחן דווקא
נוצרות ומתגברות, מנגד. ב"פואמה" המוטיב המרכזי הוא ההומור האבסורדי,
וצחוק זה דבר שבשגרה; ובהתאם "זה ממש כיף ששום דבר לא הצליח במשחק".
יש הרבה חופש בשני
המשחקים הללו. דווקא מפני שהעלילה נוצרת-נעצרת-מפורקת כל הזמן, דווקא מפני שהמשחק
מרגיש כל כך שונה משבא לפניו או אחריו, דווקא מפני שאנחנו רוצות ורוצים שתהיינה
דמויות (ולא פיסות קרטון) – דווקא בשל כל אלה אי אפשר להתעלם מהמשחק. ועם זאת, את
המסקנות שלו אי אפשר להחיל על משחקים אחרים. "ליידי ואוטו" ו-"משחק
פואמה נגד הלוגוצנטריזם" כל כך שונים שעולה התהייה אם הם משחקי תפקידים, אם
מה שחווינו באותה הרצה הוא באמת הדבר האמתי, אם אפשר למשוך אותם ליותר מהאורך
שרשום בתווית (שעתיים וחצי כולל דיון לליידי ואוטו, עשרים דקות
ל"פואמה").
התשובה, כמובן, היא שלא,
ושהמשחקים החד-פעמיים הרסו (ועודם הורסים) לנו את התחביב. באותה נשימה, הסצנה הישראלית
עברה את המשבר שאז הצביעו עליו, ויש בו עוד קולות רבים שמנסים לטרוף את הקלפים
מחדש ולנסות לחדש על בסיסם, או להוסיף קלפים חדשים, או לשרוף אחרים על מוקד המאבק.
מה שמחזיר אותי לתחילת
הרשומה. בשלב די מוקדם בקיומו של העמוד, תהו בקול כל מני אנשות מדוע תמונת הפרופיל
הזו, ומדוע אני בתחושה שהקיום שלה כל כך מתאים. במובן מסוים, הפער, הניגוד,
הקונטרסט בין תמונת הפרופיל לתמונת הנושא הוא בדיוק המהות של סגנון המשחק שלי, הוא
בדיוק הדבר שלאט-לאט הכנסתי – ואמשיך להכניס – לעמוד: הסגנון האסתטי הכל כך ספציפי
הזה, יחד עם היומרה שיש במשחקי תפקידים משום אמנות.
מה זה אומר לגבי משחקים
אחרים, מה לגבי דברים שצריך או שלא צריך לעשות? הרשו לי סיפור אחרון: לפני כמה
חודשים, לקראת כנס אייקון, הגיע אלי ספר בסוציולוגיה של משחקי תפקידים. הנושא של
הספר היה "אהבה ומיניות במשחקי תפקידים", והוא התבסס על מחקר סוציולוגי-אתנוגרפי.
עוד לא קראתי אותו, לצערי. כשדיברתי עליו עם אדם שקשה שלא להתמלא הערכה אליו, הוא
אמר לי שצריך בהתבסס על החיבור לבצע מיפוי של ביטויי האהבה במשחקי תפקידים, ולמצוא
את הדרך הנכונה לבטא אותם. אני, מנגד, טענתי, שבתפיסה שלי המוקד הוא להראות את
המגוון. את המגוון בצורות המשחק, בדרכי התצורה, בפילוסופיות. אם במשהו מכל זה
הצלחתי, הרי שאפשר לחייך בגאווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה