השנה היא אלפיים וארבע עשרה, ואני במהלכו של
רולפליי (משחק בהתכתבות). שתי דמויות, אחת נקראת נירו והשנייה נקראת בלורוז. סצנת
קרב. נירו נלחם כנגד היפוגריף בניסיון להגן על בלורוז מסכנה. הדמות שלי, בלורוז,
מנסה לעזור בלי לגנוב את ההצגה. השחקן של נירו מתאר תיאורי התמודדות בקרב, עליות
ומורדות של קשת דרמטית, מילים כמעט אחרונות ותרגילים מלוכלכים מצד היריב. אני,
בתור בלורוז, בעסקי ה"לא מאוד מועילה, אבל משאירה הרבה מקום לשחקן של נירו
לעבוד". אם ננסח זאת במונחים מכאניים, הרי שבלורוז מנסה לעשות דברים, אבל את
ההצלחה שלהם, את התגובה להם, את סיבת הכשלון או ההצלחה – את כל אלה השארתי לשחקן
של נירו להחליט. יש לנו כאן שתי דרכי תקשורת, ששתיהן באות עם חזון מסוים, אבל
ששתיהן לא מצליחות לקיים את האינטראקציה הנדרשת. השחקן של נירו לא בונה על ההצעות
(מבחינת הלינגו של האלתור, ראו Impro של ג'ונסטון) שהצעתי לו, ומנגד
אני לא הגבתי בצורה שהוא ציפה לה.
מוירה טורקינגטון, בשחר "עידן הבלוגים
התאורטיים" של שנת אלפיים ושש מבצעת הבחנה בין שני סוגים של תקשורת. לראשון
היא קוראת Push,
והכוונה היא לסגנון תקשורת שבו השחקנית "דוחפת" את החזון שלה קדימה
והופכת אותו לאמת המשחקית. לסגנון השני היא קוראת pull, ובכינוי זה
היא מכוונת לסגנון התקשורת שבו השחקנית מושכת את שאר השולחן פנימה, ופותחת בפניו
את הדלת להחליט, דרך שיתוף פעולה, על מה שבשליטת אותה השחקנית.
במשחק שמתואר בפסקה הראשונה, השחקן של נירו
היה שחקן push.
היה לו חזון – הולך להיות קרב, נירו ינצח בקרב, יכולות הקרב של נירו ייחשפו, נירו
יציל את בלורוז – ומנגד אני הייתי בעמדת ה-Pull – בלורוז תפנה
את הבמה כדי שנירו יוכל לככב, בלורוז תנסה בלי הרבה הצלחה לעזור, את ההחלטות
הקריטיות על איך וכיצד אגיש לשחקן של נירו על מגש של כסף. בבירור, היה לנו קצר
בתקשורת.
ההבחנה שמבצעת טורקינגטון, ולא בכוונה כמובן,
היא בין השאר ערכית. טורקינגטון היא בבירור שחקנית של Pull, ומתוך הרקע
הזה היא מגדירה את שני המושגים הללו. שתי ההבחנות הללו גם מונוליטיות, טיפוסים
אידאליים שלא מתקיימים במלוא מובן המילה במציאות. ועדיין יש בהם ערך, בעיני. יש
בהם ערך כי כאשר משתמשות ומשתמשים בפריזמה הזו לניתוח של משחקים, אפשר לראות מדוע
האינטראקציה ביני לבין השחקן של נירו פחות עבדה, או למה אתמול התקשיתי להביע את
עצמי בסשן של פרנויה. סגנון התקשורת שלי לא מאוד נתמך, באותה המידה שאני לא מאוד
תמכתי בסגנון התקשורת של השחקן של נירו או של שאר השולחן במשחק של אתמול.
טורקינגטון טוענת בריש גלי כי רוב משחקי
התפקידים לא תומכים בסגנון ה-pull,
ויש בקביעה הזו מן האמת (בשונה מלומר שהיא ה-אמת). בעוד שפרנויה היא דוגמה
קיצונית, בהרבה שיטות יש כיוון מאוד מדויק ואיכותי לסגנון התקשורת ה-Push-י.
זה לא דבר רע – זה סגנון הכרחי וחיובי, שבלעדיו אין יכולת להכניס תוכן למשחק. אבל
באותה נשימה, הרבה מהמשחקים שקראתי לא מכוונים גם ל-Pull, וכתוצאה
מכך הבניה של דבר על דבר נפגעת.
אין לי מושג מה מידת הקוהרנטיות של הרשומה
הזו, אבל בהתחשב בכך שזה אחד מהדיונים הגדולים של אותה השנה, ושהרבה מהשיטות
שנוצרו מאז אלפיים ושש מנסות לסגל לעצמן מאפיינים push-יים, נראה
לי נכון להעלות אותו. הוא גם משמש, בעיני, כלי יחסית פשוט (וכזה שלא דורש הררים של
תיאוריה) כדי להסביר כאב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה